אפריל 2018
” טקס הפרידה מנורית מתן בתפקידה כמזכירת הקיבוץ, שהתקיים ב22 במרץ במועדון החברים,חיפש כל ביטוי אפשרי שיתאים למטרה שלשמה התכנסנו. נאמרו שם לנורית ולקהל המון דברי הערכה יפים. הטקס היה רצוף בדוברים מהנהלת הקיבוץ וחבריו, ובלט הרצון של דוברים ספונטניים, שרצו לומר משהו אוהב בפומבי לנורית, מבלי שתכננו זאת מראש. על פרידה לא דובר הרבה. בכל-פעם שהתגנבה אמירה על סופה של דרך, היא התאיידה לטובת “כל סוף הוא התחלה חדשה”, קלישאה, שנורית הופכת בקלות לאמירה רעננה ומרגשת. כן, הזכירו בטקס גם את המשבר, את הקשיים, ואת התקווה. אי-אפשר היה להתעלם מזה. אבל מה שנכח במועדון החבר יותר מהקשיים, היה שיער הדבש הגולש של נורית, והחיוך המאופק שלה, מחמת התרגשות שלא הצליחה להסתתר, חיוך שהתעכב קצת, אבל בסוף התרחב לחיוך ה”נוריתי” המוכר. כשנורית דיברה היא חזרה ואמרה שהיא אוהבת את המקום הזה ואת האנשים בו. נורית מתנסחת לרוב בניסוחים פשוטים, רווחים, ללא קישוטים. אבל מפיה הדברים לא נשמעים פשוטים, לא רווחים, ולא קלישאתיים. דבריה מתקשטים מתוכה, וחודרים ללב מתוך המבט שהיא מישירה אל הזולת. כשהטקס הסתיים, החלו החיבוקים. ואז פתאום היא נעלמה. לא ראיתי אותה יותר במועדון, ואת היעלמותה ליוויתי במחשבות, על מה עובר לה עכשיו בלב, ובראש, כשהיא חוזרת לפינה הפרטית שלה, מחובקת בוודאי על-ידי מני, שאפילו הוא התרגש.
נפגשנו בחדרה כרכזת קליטה. נורית הכינה קפה, ותוך כך סובבה את קירות החדר במבט ואמרה, שהחדר הזה עוד לא “שלה” באמת, כי אין בו את טביעת האצבע שלה.
שאלתי אותה איך היא הרגישה בטקס הפרידה ממנה כמזכירת קיבוץ.
“הייתי מרוגשת ממה שאנשים אמרו. אחרי שמונה וחצי שנות מזכירת קיבוץ ותפקידים נוספים תוך כדי-כך, זה לא מובן מאליו לשמוע דברים יפים כמו שאמרו לי שם. היו אנשים, שכאשר הם סיימו את התפקיד הזה, בקיבוץ כבר לא רצו להסתכל עליהם. היה צריך לעשות את הפרידה מהתפקיד הזה, כי אחרי תקופה ארוכה כזאת, זה היה בדרך לשם, למצב שבו כבר לא היו רוצים להגיד לי דברים יפים, שכבר לא היו רוצים להסתכל עלי. צריך לתת לאנשים אחרים להיכנס ולבצעאת התפקיד. זה היה הזמן הנכון. התרגשתי מהדברים היפים שאמרו לי. אפילו מני התרגש”.
“זה סוגר תקופה, וזה פותח דברים חדשים, ואני אוהבת להתחיל דברים חדשים, למרות, שבכל תפקיד שעשיתי, לאורך הדרך, התמדתי ועבדתי הרבה זמן”.
נורית אומרת כמה פעמים במהלך השיחה, שאהבה את כל מה שעשתה. אני מקשיבה ולא מסגירה שההקשבה הזאת מציפה אותי בהשתוקקות להיות גם אישה כזאת, שאין בה חרטות, ולא תסכולים; רק אהבה לכל מה שעשתה. מן יכולת לגישה בלתי אמצעית לחיים. כמו לגבי חדרים חדשים, שאליהם נכנסת נורית, היא הופכת גם את כל התפקידים החדשים למשהו שהוא שלה. בטונים השקטים שלה, וברוגע הפנימי, שהיא מעידה שמאפיין אותה, נורית פוגשת זמן ומרחב חדשים והם יהיו שלה, והיא תהיה שלהם ותשקיע את כל כולה, הכי טוב שהיא יכולה, כפי שהיא אומרת. ואני עדיין מקשיבה, רושמת, ותוהה – האם זו יכולת נשית, או יכולת אנושית, שאיננה קשורה למין, אלא לאישיות מיוחדת? מן הסתם אין תשובה אינטליגנטית לשאלה כזאת, אבל היכולת הזאת, של בעלת שיער הדבש הגולש ארוך, ארוך, מטלטלת אותי. “תני לי לנקות בתים, ואני אוהב גם את זה”, נורית אומרת, ואני מאמינה לה לגמרי.
נורית (54) נולדה במסילות. היא מספרת, שאביה הוא מהקבוצה הראשונה של הילדים שהגיעו למסילות. “אבא שלי נולד בארץ להורים שהגיעו מפולין לפני השואה. כל המשפחה של הוריו נספתה. אבי נולד בנס ציונה, ומשם העבירו את הילדים לניר דוד. כאן, במסילות בנו אוהלים מגדל וחומה ואז, העבירו את הילדים מניר דוד למסילות. אמי הגיעה לאולפן הראשון של מסילות עם אחיותיה. הן הגיעו ממרוקו לצפת, ומצפת למסילות. כאן הורי הכירו. אחיותיה של אמי עזבו את מסילות ואמי נשארה.
רציתי לדעת איך נורית הכירה את האיש שלה, בעל התלתלים החסון, שלכד את ליבה לפני הרבה שנים. הסתכלתי עליו,מדי פעם, במהלך טקס הפרידה. הוא נשא אליה עיניים בורקות, השתדל להסגיר את ההתרגשות, אבל זה לא ממש עבד לו. האישה שלו נעטפה בהערכה, ונדמה היה, שליבו יוצא אליה.
“סיימתי את הצבא ב1986. עבדתי במסילות ברפת במשך כשנתיים. באותה תקופה אפשר היה לצאת לשנת חופש מהקיבוץ, על מנת לעבוד, להרוויח כסף ולנסוע לחו”ל. לקחתי שנת חופש ומצאתי עבודה בקיבוץ “משמר דוד” ברפתומני היה שם. כשנורית הכירה אותו הוא היה חבר קיבוץ משמר דוד. באותה תקופה הוא לא יכול היה להמשיך לעבוד ברפת כיון שהגב שלו נתפסוהוא עבר לעבוד במפעל הקיבוץ למדבקות. אבל, הדירה שנתנו לי לגור בה הייתה סמוכה לזו של מני. מהר מאוד התחברנו. הייתי במשמר דוד במשך שנה ואחר-כך חזרנו יחד למסילות. אני אמרתי לו, שאני את מסילות לא עוזבת. התחתנו כאן וכעבור זמן מה שנינו התקבלנו לחברות במסילות . הבנות שלנו נולדו פה.
אנחנו חוזרות לעניין הפרידה מתפקיד מזכירת הקיבוץ. שאלתי את נורית אם, רגשית, היה קשה לשחרר.
“רגשית היה קשה, אני מודה. אני, הרי אהבתי את התפקיד, והשקעתי בו את כל כולי. אהבתי להיות במעמד של מנהלת שנתן לי את היכולת להשפיע, ולשנות, ככל שהיה ביכולתי. המשפחה שלי אהבה פחות את התפקידים שלי. הייתי גם בקליטה וגם רכזת תרבות והיא לא ראתה אותי הרבה. ולא תמיד הגיעה לאירועי תרבות, הייתי לפעמים לבד,בלעדיהם,וידעתי שהם סובלים מזה. כפי שכבר אמרתי קודם עדיף לפרוש בשלב שבו עדיין אנשים מפרגנים, גם אם לא כולם.”
שאלתי: “מה היית משנה?
נורית: “הדבר שהיה לי הכי קשה אתו ושהייתי כמובן משנה, זו ההתנהלות שהובילה למשבר הכלכלי. לא הייתי קשורה לניהול הכלכלי של הקיבוץ. כן הייתי רוצה להיות מעורבת יותר ולהשפיע כדי לאזן את ההתנהלות הכלכלית ולמנוע את התדרדרותה.”
אני: “ומה הכי אהבת בעשייה שלך?”
נורית: “הכי אהבתי את הקשר עם האנשים, את היכולת לעזור ולתרום באופן פרטני וציבורי, גם אם התלוו לכך רגעים פחות נעימים והיו כאלו לא מעט.
אהבתי את המקום שבו יכולתי להשפיע, לקדם ולפתח את הקיבוץ.”
אני:” איזה מנהלת היית?”
הייתי מנהלת שדיברה עם כולם בגובה העינים, עשיתי כבוד לכולם, הייתי קשובה וזורמת, שמעתי מה אנשים צריכים, ידעתי לקבל ביקורת ומיד לפעול בהתאם לשיפור. היה לי חשוב תמיד להוות דוגמא וכתובת לכולם בכל התפקידים שעסקתיומה שבעיקר עזר לי בתפקיד מזכירת הקיבוץ, זה שידעתי להפריד בין חיי האישיים לבין העבודה.
אני: “כשאת אומרת שהיית במקום ששינה את הקיבוץ, לאילו שינויים את מתייחסת? “
נורית: “בנושא קליטת משפחות, בעבר נהגו בקיבוץ לקלוט משפחות לחברות אחרי תקופת מועמדות שבה למדנו להכיר את המשפחה, ורק לאחר מכן, הייתה נערכת הצבעה על המשפחה בקיבוץ. כיום, אנחנו קולטים משפחות שאנחנו לא ממש מכירים, סומכים עליהם, סומכים עלינו, ומאפשרים להם להיטמע ולהיות חלק מאתנו, כמונו.
זהו שינוי משמעותי גדול בתפיסה שלנו את ההתפתחות של הקהילה שלנו.
שינו נוסף, מתאריך 18 במאי 2012 הוא המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש. זהו שינוי מאוד משמעותי באורח חיים, וגם בתפיסת החיים. אני חושבת, שזה שינוי טוב, שהציל את הקיבוצים. השינוי גרם לקיבוצים שלא הייתה להם יכולת כלכלית לשנות את דרך התנהלותם, לייעל ולשפר את המערכת המנופחת ולצמצם אותה בהתאם ליכולת הכלכלית דרך ההפרטה של כל השירותים . השינוי היה הכרחי גם עבורנו .מבחינה חברתית השינוי הזה יצר חששות רבים מצד חברים, וגרם לשינוי במערכת היחסים בין החברים לבין הקיבוץ. מערכת יחסים חדשה לגמרי שעד היום אנחנו מתמודדים עימה ועם הטמעת השינויים שחלים בקהילה שלנו.
אני: “האם זה פגע בתחושת הסולידריות עם הקהילה?”
נורית – בהתחלה זה פגע , בגלל החששות. אבל היום כבר ניתן לראות ניצנים של מוטיבציה רצון לעשות דברים, ליזום, ולפעול, בקרב החברים והתושבים, גם המשפחות החדשות שהצטרפו אלינו תורמות כוחות מחודשים לקהילה , זה תורם לחיזוק תחושת הקהילתיותוהשייכות “.
אני: “יש לך חלומות?”
נורית (בחיוך רחב): “בטח. כל הזמן. החלום המהותי, החשוב הוא המשפחה, שתמשיך לגדול, להתפתח, להתרחב, עם הרבה נכדים ושיגיעו גם הנינים. בקשר לקיבוץ, החלום שלי זה להמשיך ולפעול לקליטת משפחות חדשות. לקום בבוקר, להסתכל מהחלון, ולראות 21 מגרשים עם 21 משפחות שהצטרפו, לראות את הבנים שלנו חוזרים ואיך הקהילה שלנו גודלת ומתפתחת והקיבוץ שומר על דורות של ילדים והמשכיות .
יש לי חלום לראות כאן יוזמות חדשות, עסקים חדשים, משק חקלאי שמפרנס, וגם לראות ברחבי הקיבוץ ילדים מתרוצצים אחרי הצהריים ובערב ומשחקים כמו שאני שיחקתי ורצתי בכל רחבי הקיבוץ, כשהייתי ילדה. לראות את מערכת החינוך מתמלאת בילדים שלנו, לראות את כל ענפי השירות מתפקדים ונותנים שרות לקהילה ואיך הדור הצעיר לוקח על עצמו לנהל את הקיבוץ ללא עזרת מנהלים חיצוניים.
אני: “נורית, יש כאלה שיקראו את הדברים ויגידו – ‘נו, באמת……’, זאתי חולמת ואנחנו חיים במציאות…..”
נורית: “אני אומרת –אם לא חולמים- לא מגיעים לשום מקום. ככה התנהלתי בתפקידים שעשיתי, בכולם – חלמתי, הסתכלתי , חשבתי וראיתי קדימה”.
אני: “יש בקיבוץ פינה מיוחדת שהיא הפינה שלך?”
נורית: “מועדון החבר. כל העיסוקים שלי הביאו אותי שוב ושוב להיות שם. מזכירות ,תרבות וקליטה, בתוך המועדון ומחוצה לו. אני מאוד אוהבת את המועדון שלנו , את המבנה והרהוט הישן שבו , הוא מיוחד וחשוב לי. יש לי עוד חלום – שהמועדון וסביבותיו יהיוהמקום שיספר את הסיפור של מסילות, כי יש בו את כל התכונות והתנאים להיות מקום מתאים לכך.
שאלה אחרונה לבעלת החלומות המתגשמים, לאישה שגילתה לי את סוד החיים ללא חרטה:
“אם שואלים אותך, מי את, נורית מתן, מה תגידי? “
נורית: “קודם כל אדם פשוט ומשפחתי , שאוהב אנשים, אוהבת את המקום שבו אני חיה, ואוהבת את מה שאני עושה”.
