22.7.18
כשהתקרבתי לבית של לילי שטף אותי מראה של צמחים סבוכים , מטופחים להפליא, ועבודות פסיפס בלתי רגילות, מעוררות השראה.
הכניסה לבית של לילי, היא כניסה לתוך אווירה של סיפורים. בטוב טעם, ובאוטנטיות, הבית מלא בחפצים, קישוטים, פסלים, וכל חפץ בבית התבונן בי ומשך אותי להשיב לו מבט. כל חפץ, בעיקר
הינשופים, העבירו תחושה של “היה היה פעם, לפני מעט או יותר שנים, במקום קרוב או רחוק, מפגש של לילי עריף עם אותו החפץ המתבונן ומזמין להקשיב. שום דבר לא נשאר סתם “חפץ” בבית של לילי. כשנכנסתי לביתה, היא הרעיפה מבט אוהב לאורך הדירה, ונתנה לקישוטים בבית להתבונן ולהזמין אותי פנימה. הייתה שעת צהריים מהבילה, ומוסיקה קלאסית התנגנה. לרגע זה הזכיר לי את בית הורי, שתמיד היה שונה בכך, שכל שעות היום בקעה ממנו מוסיקה קלאסית, ווקאלית ואינסטרומנטלית.
לילי עריף מספרת את חייה בקול שקט, בליווי הבעה קבועה על פניה. מעניין להקשיב לה, אבל כמעט שאי-אפשר לנחש מה עובר עליה במהלך הסיפור.
לילי בת 74, אם לשי, עידן, עמרי וארבל, היא בת לאב מדור מייסדי הקיבוץ ואחות לדבורה נוייברט. אימא שלי נפטרה כשהייתי בת שש בסך-הכל, ודבורה, אחותי, הייתה בת שנתיים. לא ידעו לומר לנו מה קרה לה. לקחו אותה לבית חולים, ומשם היא לא חזרה.”
“אבי גידל אותנו בקיבוץ, והיה בולגרי שמח. הוא לא נתן לנו להרגיש, שחסרה אימא. אבא היה מוסיקלי, רקד, הציג, וכתב פיליטונים ותמיד היה על הבמה. כשהיינו חולים אז אסור היה ללכת למגורי ההורים, שלא נדביק מישהו. כל הזמן הילדים התפללו שאני זו שאהיה חולה, כדי שאבא שלי יבוא , יצחיק וישעשע את כולם. “
שאלתי את לילי על הלינה בבית הילדים, כיוון שזהו נושא שעולה לדיון נוקב, ונתון בוויכוח, בכל פעם שמדברים על קיבוץ, ובכל פעם, עושים סרטים דוקומנטריים וסדרות בטלוויזיה על הקיבוץ.
“אם היום היו נותנים לי לבחור, הייתי בוחרת בלינה משותפת. שני ילדים שלי עוד לנו בלינה משותפת, ושניים כבר לנו בלינה משפחתית. בתור ילדה נהניתי מלינה משותפת, מחיי חברה מאוד מלאים וערים, ולא סבלתי. מאד נהניתי שיכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים”.
הייתי ילדה ונערה פעילה מאוד, חברתית הייתי טיפוס חברותי, שמח. לא היו איתי קשיים מיוחדים, ההיפך. היה לנו בית שמח. היינו שתי בנות עם הרבה חברים. אבי ניגן באקורדיון, דבורל’ה בכינור, ואני ניגנתי על פסנתר עד כיתה יב’. בסך-הכל שלוש-עשרה שנים של נגינה.”
“גם במוסד החינוכי בבית- אלפא, הייתי מדריכה בתנועת הנוער, “השומר הצעיר”, בבית שאן. אצלנו לא היו בחינות בגרות בבית ספר תיכון, ולא ציונים; אבל נהגתי לקחת מהמורים שעורי בית למפרע, כדי להיות הכי טובה בעיני עצמי. רציתי להרגיש שאני עושה דברים הכי טוב שאני יכולה, לא רק בתחום הלימודים. אני זוכרת, שבבית הילדים, המטפלת נהגה להעיר אותי בחמש בבקר, בכדי להתאמן במשך שעה בפסנתר, עד ששאר הילדים מתעוררים.”
לילי מספרת סיפור של עשייה רבה מלאת חיוניות. מאמצים פיסיים או מנטליים, בלשונה של לילי הופכים לטעם החיים, ולמה שהיום אופנתי לכנות “העצמה אישית”. ככל שלילי לא אוהבת לספר על עצמה, באופן שחושף את עולמה הפנימי ואת הפרטים האינטימיים בחייה, כך היא נהנית מאוד להציג חלק אחר בה- אהבת העשייה, אהבת הסביבה האנושית והטבעית, אהבת האתגרים, ואהבת הלמידה. אני תוהה לעצמי אם היא רואה את עצמה כ”פמיניסטית”, אבל לא שאלתי על כך, כי שאלה כזו, בזרם הסיפור של לילי, הרגיש כמו דריכה ברגל גסה, וזרה, בתוך האוטנטיות שלה. ההרגשה שהייתה לי כמאזינה בעונג לסיפור, הייתה שלילי לא זקוקה לקטלוגים במגירות, לא למיונים בנאליים, ולא לכותרות מוכרות. בעלת העיניים המאוד כחולות, יוצרת את עצמה, כמו שהיא יוצרת את האמנות האוטנטית שלה. ו-כן, זה היה ברור שבשלב מסוים, יוזכרו העיניים הכחולות שלה. אי-אפשר בלי להזכיר את זה.
אחד הדברים שהפעימו אותי במהלך השיחה היה, כוח הבחירה החופשית שלה: “כשהתגייסתי לצבא, היה לי ברור שאני רוצה ללכת להדרכה, ושאחר-כך אלך להיות מורה. ואז, שיבצו אותי לבקשתי לקורס מדריכי גדנ”ע, שנחשב לקורס הקשה ביותר, בגלל שהוא שילב כבר אז, בנים ובנות יחד. בצה”ל. כל בוקר מסלול מכשולים, מעבר קיר ועוד. זה היה סיפור, אבל בגלל שאני בחרתי מאוד נהניתי. אחרי שסיימתי חניכה מצטיינת בקורס, השאירו אותי להיות מדריכה בקורס מדני”ם וזה היה מעניין כי למדו שם המון – ניווט שדאות, חינוך, קורס בווינגייט וכל שבוע סדרה, עם אוהל סיירים שנדבק לך לגב. במשך כל השירות הצבאי הדרכתי מדני”ם או מורות, כשלא היו קורסים.”
“סיימתי את הצבא והתחתנתי עם בן מסילות. ילדתי את בני הראשון, וקראתי לו שי, את יודעת למה? כדי שמכיתה א’ יוכל לכתוב את שמו בלי בעיות, ושנית כדי שבתורנויות בכיתה, תמיד יקח הרבה זמן, עד שיגיעו לאו “ש”, ויפילו עליו את התורנות…. “
“למדתי במכללת אורנים הוראת כיתות יסוד וסיימתי עם הלידה של עידן, שנולד במלחמת ששת הימים. לוחמים הלכו להילחם, ואני הלכתי לחדר לידה…. הייתי המורה הראשונה מבנות הקיבוץ, שהחליפה את המורות הוותיקות במסילות. לימדנו הכול, מלבד אנגלית. הייתי מורה למוסיקה, לספורט ולאמנויות. , לא היה חומר לימוד בספרי לימוד מסודרים ומאושרים על ידי משרד החינוך. בחופש הגדול הייתי מכינה כרטיסיות עם חומרי לימוד. אחרי מחזור ראשון שלימדתי כיתות ג’- עד ו’ “עליתי” עם התלמידים לכיתה ז, שכבת לימוד שכבר לא הייתה במסילות, אלא במוסד חינוכי גלבוע – בבית אלפא. הייתי מחנכת ברצף 33 שנים, אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה. שם לימדתי מתמטיקה וגאוגרפיה, עשיתי בגרות, עשיתי השתלמויות לפיתוח מקצועי. מלבד חינוך, והוראת המקצועות, תמיד הייתי בוועדת תרבות, ותמיד הייתי בחגים מעצבת את הבמות. אהבתי לעסוק בחלק האמנותי. כשעברו ללמוד לגאון הירדן הבנתי שזה לא בשבילי עוד. עד אז, היה לנו חדר מחנך, ושם הילדים בילו איתי השכם וערב, והבנתי שהשיטות משתנות, ואמרתי – זהו! יוצאת לפנסיה. “
“ואז הגעתי למסילות וישר חטפו אותי לבית הסיעודי ללמד ריפוי בעיסוק, כדי להפעיל את חברות הקיבוץ הוותיקות, ששהו בבית הסיעודי.
לילי מראה לי אלבום עם יצירות אמנות, בעיקר מתוך שתי תערוכות של יצירותיה, באולם קימרון ובבית שטורמן. כל יצירה היא סיפור האהבה בין לילי לבין סביבת הטבע, שמתגלגלת בין ידיה, ובדמיונה, למשהו אחר, חדש, מרתק.
“עברתי את כל שיטות האמנות, למשל, שטיח קיר גדול מאוד שהיה בכניסה לחדר האוכל, עיצוב במות, וכשגמרתי ללמד במוסד החינוכי, החלטתי ללמוד בבית הספר הגבוה ביותר בתל-אביב לשזירת פרחים, ועיצוב אירועים. נסעתי לשם לצורך הלימודים, וכפרויקט- סיום החלטתי לעשות מיצג כמו ציפור גן עדן אבל מצבתות סרטנים. גיליתי שבמקום מסוים בקריית- חיים, לאורך חוף היום, היו סרטנים מתים. אספתי אותם וייבשתי אותם בשמש, מה שגרם לכך, שעורבים תקפו ורצו לאכול את הסרטנים האלה. לפרויקט-הסיום השתמשתי בצבתות בצבע אדום של הסרטנים.”
לילי קיבלה ציון של 100על הפרויקט, והייתה נבוכה כשהצבעתי על הציון. לילי לא משבחת את עצמה במהלך השיחה בינינו. בראש שלי עברו מחשבות, שבמישור הקולקטיבי- התרבותי, היא גדלה וחונכה באווירה שבה, הקיבוצניק/ית האולטימטיבי הוא אדם עובד, משכיל את עצמו, וקידומו שלו עצמו, במובנים אלה, מאפשר לו לתרום ממיטב כישוריו גם לקהילה. וזהו, למעשה הרעיון המקורי של קרל מרקס. לפי מרקס, ב”מניפסט הקומוניסטי”, ולא רק בחיבור זה, כל אדם הוא ייחודי, וחייב לעבוד במה שהוא אוהב, ובכך יתרום לקהילה ויממש את השוויון – השוויון להיות אדם, שעבודתו היא אהבתו, ושאינו עובד למען תכלית זרה וחיצונית לו.
במישור האישי, העצמי, לקיבוצניקית היושבת מולי, המדברת בשקט, ובחיוך, חשובה ההצטיינות בעיני עצמה, ומשם היא שואבת את הזהות שלה, ואיננה עוסקת באישורים חיצוניים, כמו ציונים על פרויקטים. היכולת שלה, לבטוח בעצמה באופן שלם כל-כך מעוררת בי השראה. כמה אנשים, ובפרט נשים, ניתן למצוא, ששואבים את עיקר זהותם וטעם חייהם, מתוך עוצמתם הפנימית, ובטחון בדרך וברוח שלפיהן הם חונכו?
בהמשך למחשבות הללו, אמרה לילי: “אצלי בחיים, תמיד הדברים הפוכים – קודם התנסיתי בדברים, ורק אחר- כך למדתי מסודר. פסיפסים אני עושה מבלי ללמוד.”
“היו לי שתי תערוכות – האחת באולם קימרון ואחת במוזיאון בית שטורמן. הייתה לי בעיה עם העבודות שהצגתי. כשאמן מציג עבודות במרחב של מוזיאון או גלריה, הוא מקים הכל בביתו, ומביא יצירות לתלות על הקיר או לשים על הרצפה. היצירות שלי היו מורכבות מאבנים ומשורשים, ופרחי משי, והייתי צריכה לעצב את זה במקום עצמו. היו לי, לכל היצירות שהצגתי, שני לילות ויום וזהו. מרוץ נגד הזמן.”
“רקדתי ריקודי עם תמיד, ובנים לא היו לנו על מנת לרקוד בזוגות, אז רקדנו עם ה’בית שאנים’, והם היו על-הכיפק. התידדתי עם המרקיד. הייתי שם בת בית, והוא המליץ לי ללכת לקורס מדריכים לריקודי עם, כדי לנצל את הפוטנציאל שלי. הקורס היה בחיפה, במשך שנתיים. למדנו ריקודים, והדרכה, ולמדנו גם מוסיקה, שזה היה לי קל, כיוון שבאתי עם השכלה מוסיקלית עשירה מילדות.”
“מכיוון שהצטרפתי לקורס חודשיים לאחר שהוא החל כבר, לא היה לי בן זוג לריקודי הזוגות. ואז, במפתיע, הגיע צעיר מעכו, שסיים את שירותו הצבאי. וכך הרווחתי בין זוג לכל ריקודי הזוגות. מתוך דאגה, הוא היה מלווה אותי לתחנת האוטובוס וממתין יחד איתי עד שהאוטובוס הגיע.
“סדר היום שלי בתקופה מסוימת, היה כזה, שעד ליציאה לפנסיה, לימדתי במוסד חינוכי עד השעה שתיים, אחר כך רקדתי, ובלילה מאוחר בשתיים בלילה הייתי חוזרת לקיבוץ. עכשיו, כשהתבגרנו, הקמתי חוג לריקודי עם לפנסיונרים והיום יש לנו פעם בשבוע מחמש עד שבע, עם הקיבוצים הדתיים יחד. בן הזוג שלי הוא בכלל מעין הנציב, חוגגים ימי הולדת וחגים.”
“עשיתי גם קורס הדרכת טיולים והתחלתי לאסוף שורשים טבעיים במהלך הטיולים . הבאתי שק שורשים ואספתי מאובנים ועשיתי מזה מיצג. בנוסף לכל מה שעשיתי, התנדבתי גם ב”אנוש” – נפגעי נפש, בעפולה. 25 שנים התנדבתי שם. “אנוש” בגלל שהם עמותה, לא ידעו להעריך מה שמתנדבים עושים וכשסיימה להיות שם מנהלת העמותה, החלטתי גם אני, לסיים שם. יו”ר העמותה היה מעפולה, ורץ לרשות העירייה, וגם היה מנהל תיכון “ניר העמק”. לכל מקום שהלך, לקח אותי לעבוד אתו. באיזשהו שלב, הוא הגיע למתנ”ס של ויצ”ו, ושם התנדבתי בעזרה בשעורי בית כעשרים שנה. לא מזמן פגשתי בחורה צעירה והיא אמרה שאני מוכרת לה – מסתבר שעזרתי לה בשעורי בית, אז, במתנ”ס.
התנדבתי גם בבית חולים. מי שיש לו הרבה דברים לעשות, דווקא הוא זה, שנמצא בכל מקום ומצליח לעשות הכל. תפקדתי כאמא, וגם כסבתא, אבל אני מאוד מאורגנת, וככה אני מספיקה הכל. התנדבתי גם ב”מתמיד”, גוף ששייך למשמר הגבול –פעם בשלושה שבועות, עולים על מדים, נשק, וג’יפ, ושומרים מפני גנבות. עכשיו הורידו את גיל המתנדבים, ולכן אני כבר לא שם.”
“היום במסילות – אני עובדת ב”קרן קרב”, מלמדת טבע מזדמן. בנוסף לכך, אני מדריכה טיולים של כיתות ג’, ד’ בבית ספר רימון, וטיולים של גנים של עמק המעיינות.”
“אני מדריכת צפרות בכפר-רופין, שאבו אותי לשם, איכשהו. עוד בתור ילדה הייתי מחוברת לצפרות. לפני שנתיים הגיעו למסילות זוג ינשופים, שהביאו גוזלים. כמה חברים ממסילות, עקבנו אחריהם, צילמנו אותם בשעות לא שעות. קיווינו שיחזרו גם השנה, אבל הם לא חזרו.”
“אני מאוד נהנית מכל מה אני עושה ותורמת לקהילה במסילות, ולסובבים אותי בעמק. אני נהנית לקום בבקר, כשיש לי אינסוף מטרות, וזה בשבילי טעם החיים. אני מאחלת לקהילה במסילות שתתרומם משעת המשבר ותגיע לחיים טובים יותר, שמחים יותר.”
