במרפסת הכניסה לביתם של חנה ואברהם מורג תלוי על הקיר מורג מרשים, שאברהם רכש מאדם שהביא אותו מסוריה.
בפגישה שלנו, אברהם לבש חולצת- פועלים כחולה, ולא כל-כך הבין, למה אני חוזרת ומתפעלת ממנה. “זו פשוט החולצה שלבשתי הבוקר ,כמתבקש מעבודת הגינה שעשיתי”, כפי שהוא אמר.
כשאני רואה חבר מסילות, לבוש בחולצת-עבודה כחולה, אני רואה את דמותו של הקיבוצניק מהעבר, שעבודתו הייתה נשמת אפו, בניסיון לממש סוציאליזם הלכה למעשה. לי אין כזאת חולצה. גם להורי הבורגנים העירוניים לא הייתה כזאת. לעומת אברהם שנולד במסילות, אני הגעתי עם משפחתי מתל-אביב, לפני כשנתיים, והפכתי לא מזמן לחברת קיבוץ חדשה, כזאת שלא היו לה יד ורגל ביצירת הקיבוץ, יש מאין. אני מניחה, שלובשי חולצת העבודה הכחולה, לובשים אותה כבר כמה עשרות שנים, והיא עדיין שמורה, ותפורה לתלפיות, ונראית כמו העיקשות של הידיים שעבדו והזיעו בה בלהט הקיץ, ולא פחות בחורף. לפגוש את הקיבוצניק הזה, לבוש בחולצה כחולה, הרחיב לי את הלב, ועורר בי כבוד.
מהדברים שבהם בחר אברהם מורג לפתוח את סיפור חייו, למדתי על החשיבות העליונה של הקיבוץ בתוך זהותו האישית: “אני היום בן שבעים פלוס, יליד הקיבוץ, הורי מבוני הקיבוץ, יש לי פה אח בשם עמי מגן ואחות בשם נירה גלפרב, אני נשוי לחנה, יש לנו שני בנים חמודים – יהב וגבע – שניהם נשואים ויש לכל אחד שלושה ילדים . אני נחשב לבן קיבוץ. את אשתי מצאתי פה, במסגרת לימודי עברית במסגרת האולפן. אשתי, חנה, הגיעה למסילות מברית המועצות לשעבר, בשנת 1973 ללמוד עברית. נפגשנו בחדר האוכל, בתורנות, שאני הייתי חייב לתת, ושגם חנה הייתה חייבת, במסגרת עבודתה בקיבוץ, כלומדת אולפן. “
כל מה שחשוב ביותר לאדם, לפי התרבות האנושית שבה אנחנו חיים, לגבי אברהם נטוע במסילות. אחיו ואחותו, המשפחה שבנה עם חנה, עבודתו, והוריו, שהיו מבוני הקיבוץ. מסילות היה גם מוקד למשיכת משפחתה של חנה, שקשרה את חייה עם הקיבוץ. וגם העבודה מתוארת על ידי אברהם כמשהו שהוא יותר מערך חשוב. התורנות במטבח הפגישה אותו עם חנה, אשתו. הסיפור של אברהם מורג ימשיך וייטווה עד סופו סביב הקיבוץ כבית גידול פיסי, תרבותי, חברתי, מקצועי, ומשפחתי.
“נישאנו, והבאנו שני ילדים וכלב בקטן. במשך הזמן, הגיעה למסילות אמה של אשתי מבריה”מ, ובמשך השנים הגיע גם אחיה של אשתי. למדתי כאן בבית ספר יסודי, ולמדתי בתיכון, המוסד החינוכי, בבית אלפא, זו הייתה פנימייה והיינו ישנים שם ואוכלים שם וחוגגים שם ואת ההורים ראינו אולי פעם בשבוע וסך-הכל, עשינו חיים שם, היינו שם ממסילות, מרשפים, מבית אלפא וניר דוד. היה קן “השומר הצעיר” בבית שאן. נבחרתי בשיחת קבוצה. הייתה קומונה שם, היו שני מדרכים קומונרים, מרכזי הכינים והיינו עושים פעולות. המגמה הייתה, שהחניכים יצאו להגשמה. חלקם של בני בית שאן יצאו להגשמה – בקיבוצים כמו להב, סאסא”.
“ב1968 הגייסתי לצבא במסגרת פלוגת בני משקים לנח”ל, כמובן טירונות, קורס מכי”ם. בסיום הקורס אחוז מסוים הלך לגדוד 50, ואני ביניהם. יצא לנו להיות בתקופה יחסית חמה בגבולות (תגובות מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, אחרי כיבוש מלחמת ששת הימים – ד.ב) , גם מירדן היו תקיפות וחדירות מחבלים. יצא לי להיות בכמה פעולות במצרים. באיזשהו שלב הלכתי לקורס קצינים, ואחר כך נשארתי להדריך בבה”ד 4 , במחלקת מרגמות, ולמעשה הייתי שנה קצין, והשתחררתי. “
משכה את תשומת ליבי ההדגשה בקולו של אברהם על המילה “כמובן” כשסיפר שעשה טירונות ואחר-כך קורס מכי”ם. מובן מאליו עבור אברהם, ועבור רבים, שאותם הוא מייצג (בעיני) אותו מסלול צבאי, אותה דרך שהוא עשה. סגנון השפה מראה, שלא היו ספקות. היה איזה ניקיון ובהירות בזהות של הישראלי הקיבוצניק. זהו לא ניסיון של המאזינה לסיפור ולא של מספרו לעשות אידאליזציה לאורח החיים ההוא, של “אז”. זו ההתפעלות של מי שמקשיבה לסיפור, מהצניעות הלשונית שדרכה מספר אברהם את סיפור חייו ,מהבהירות שהשפה שלו מעבירה דרכה את תפיסת הישראליות שלו. יש רבים נוספים, שזהו גם הסיפור שלהם. הצניעות, הבהירות ללא ספקות , והלשון הנקייה מקישוטים, אלה מרכיבי זהות שיש בהם משהו אוטנטי, ולכן מרגש, ומרתק. אולי אני קצת מקנאה, ביכולת לחיות עם “כמובן”, בלי להסתבך, ולפעמים להיאכל מבפנים, בספקות על מימוש החופש האישי . זה מאוד פשוט בסיפור הזה: החולצה הכחולה הוחלפה במדי צה”ל, וחיכתה מכובסת בארון, עד לחזרה לקיבוץ. וגם אז ה”כמובן” הוא המצפן של אברהם, שכל הזמן מחייך, והוא כנראה יודע בשל מה.
“הגעתי לקיבוץ, כמובן, שהייתה פה דרישה ממרכז המשק, שאצטרף לרפת, שהייתה במשבר כוח- אדם, ובמשך 17 שנים הייתי רפתן ומהן 15 שנה מרכז הרפת. עם גמר עבודתי ברפת עברתי לעבוד במפעל הכבלים בקיבוץ, במסגרת תורנות שהייתי חייב לעשות. במשך שנתיים עם גמר העבודה במפעל יצאתי ללימודי הנדסאי- בניין במכללת רופין. אחר כך, לקחתי על עצמי את ריכוז ענף הבינוי למשך כמה שנים טובות. מריכוז הבינוי, עברתי לתורנות של שנתיים בלול, ועם גמר עבודתי בלול חזרתי למפעל בתור מחסנאי. במשך הזמן עברתי לאולם הייצור, עד פרישתי לגמלאות.”
“בסך- הכול, הייתי אומר שהמסגרת החברתית בקיבוץ, בהחלט אני מאמין בה, אפילו אוהב אותה; לא אגיד שהכול וורוד. יש מאבקים יומיומיים. בסך- הכול, כשאני מסתכל על מה שעשיתי עד כה, אני מאלה שנקראים “הממסד” פחות או יותר, זה אומר, שמילאתי תפקידים בוועדות, כחבר בהנהלת הקהילה, למשל, הייתי חבר בוועדת קליטה, רכז וועדת עבודה. מילאתי גם תפקידים במסגרת תורנות –החובה של חברי קיבוץ, למשל – ההחלטה, שכל מי שהשתחרר מהצבא, צריך היה לתת תורנות שנתיים במפעל או בחדר אוכל. בכל תפקיד שלקחתי על עצמי, ראיתי לנגד עיני את החלשים בכל עניין, אם זה בנושא הדיור, ואם זה בנושא המעבר לקיבוץ מתחדש, ואני מאלה שהובלתי את נושא השילוב השיזורי, כלומר, האפשרות לבחירה בין שני מסלולים, בין מסלול שיתופי או מתחדש, מתוך דאגה לחלשים. היום אני בתפקיד חבר בוועדת תיכנון ואני נהנה בביתי מאשתי, בביתי, מילדי ומנכדי. בסך הכל , אישית, טוב לי.”
שאלתי את אברהם, למה התכוון כשאמר, שלא הכול וורוד. “לאורך שנים הקיבוץ סבל מגל עזיבות. הרבה בני משק עזבו, ונשארנו מעט עם אחוז גבוה של מבוגרים. היום, קרוב לשלוש שנים עוסקים בנושא הקליטה וזה טוב. הקליטה היא טובה. קליטה טובה היא קליטה של אנשים טובים, חומר אנושי, מהיכרותי הלא מעמיקה, קליטה טובה, של אנשים שתורמים לפעילויות שונות ודרך שיחות אישיות שניהלתי, התרשמתי שמדובר באנשים טובים בעלי רקע, חלקם עם תעודות ורקע אקדמי. אני אומר שטוב היה לחכות ולו רק בכדי לזכות היום לחומר האנושי שמגיע במסגרת הקליטה. אני מעריך שזה תוצאת עבודה של וועדת קליטה ותוצאת ההתרשמות של הנקלטים באורחות החיים פה.”
“בערבו של ראש השנה אני מאחל לקיבוץ, שנצא מהתחלואים שאנחנו נמצאים בהם ושהמצב החברתי ישתפר כתוצאה מהקליטה, וענפי החקלאות התעשייה והשאר יגיעו למסלול נסיקה. “
