איילת מן היא אישה בעלת תובנות רעננות ומעמיקות על החיים, מה שהפך את ההקשבה לדבריה למעוררת רצון לדיאלוג איתה, וצורך בדיאלוג פנימי עם עצמי.
מבלי משים, איילת מספרת את סיפור חייה דרך ניגודים בין חלום לבין מימוש עצמי, ובמעבר בין אורח חיים אחד לאחר, כפי שיעלה בשיחה עימה. שבתוכם היא פיתחה את עצמה לאורך השנים: היא מספרת על הולדתה בקיבוץ מעוז חיים, (הקיבוץ המאוחד) בו התרגום האידיאולוגי לאורח החיים פחות פנאטי (לדוגמא – מערכת חינוך בקיבוץ ולא במוסד חינוכי) לעומת קיבוץ מסילות, של השומר הצעיר. איילת אומרת שהיא פמיניסטית, אבל יש לה ביקורת מפוקחת ומושכלת על טרנד הקורסים ל”העצמה הנשית”. היא אומרת, שנהנית לא לעשות דבר בפנסיה, אבל חושבת על כל הדברים שתרצה לעשות כפנסיונרית.
איילת מספרת: “נולדתי בקיבוץ מעוז- חיים קיבוץ עם גאווה מקומית של החברים בקיבוצם.
הורי אורי ונסיה הכירו בגמנסיה הרצליה, אבי התגייס עוד בנעוריו לארגון ההגנה ובהמשך לפלמ”ח לימים מילא את תפקיד סגן מפקד הפלמח. בשנת 1954 יצא ללימודים באפעל, והחל את דרכו כהיסטוריון כוח המגן, במהלך הזמן פירסם 7 ספרים וערך 2 נוספים העוסקים בביטחון ישראל. על ספרו “לצבא יהודי עצמאי” זכה בפרס על שם יצחק שדה
אימי נסיה, מלאה תפקידים מגוונים חברתיים, וכלכליים במעוז חיים
אנחנו 4 מיכל יוחי תרצה ואיילת “.
“אחרי הצבא הלכתי ללמוד ברחובות. רציתי ללמוד חקלאות, אבל אז רווחה הגישה, שלימודי חקלאות אינה מתאימה לבנות, הוצע לי ללמוד הוראה במכללת אורנים; הלכתי ללמוד ברחובות, עם פתיחת בית ספר לתזונה. לא ראיתי את הלימודים בתחום התזונה ייעוד שלי. את מה שהכי רציתי באמת, לא העזתי ללכת וללמוד -ספרות למשל.”
שאלתי את איילת, מדוע לא העזה ללמוד את מה שרצתה.
“אני נכדתו של חיים יוסף ברנר, ועם היחוס הזה (נכדתו של ברנר), ברור היה לי שהציפיות תהיינה גבוהות.”
אילת לא פירטה, ולא הבהירה את הקושי בהיסטוריה המשפחתית. היא ביקשה שלא נדבר בסבה.
“במהלך השנים התאהבתי בתחום התזונה, בעומק שאפשר להגיע בתחום הזה, ולא בהכרח, רק מהצד הקליני; כיום הדיאטניות כמעט ולא מתעסקות בהורדת משקל בלי שיהיה לזה עומק של הבנה פסיכולוגית, בקרב המטופלים והמטופלות. דרושה הבנה עם עומק כלפי אכילה רגשית, טיפול המקיף את הבנת אורח החיים, הקשיים הלחצים כי התזונה היא חלק משמעותי ממהות החיים וכוללת בתוכה לבד ידע אקדמי עמוק, ויכולת הבנה בתהליכים ביוכימיים, גם היבטים פסיכולוגים, סוציולוגים, חברתיים וחינוכיים. כיום הדגש הוא על קיימות, חקלאות אחרת, על הקשר שבין חקלאות ובריאות, בין תזונה לבין בריאות על גווניה, ועל הקשר בין תעשייה לבין חקלאות. השיח החדש הזה מאוד מורכב, וקשה, אבל ברור כיום למי שעוסק בזה, שאין כיוון אחר.
מאחר ואיילת יצאה לגמלאות לפני פחות משנה, ותשוקתה אל מקצועה עדיין ניכרת בה, שאלתי אותה מדוע היא איננה מעבירה סדנאות תזונה בריאה באופן פרטי. תשובתה מפתיעה אותי: “אני עייפה מהעיסוק בזה”.
איילת ממשיכה בסיפור סביב ניגודים: “כיוון שהחלטתי שאני – מורה לא אהיה ,אך מהיום שסיימתי את לימודים ברחובות (תואר ראשון B.sc ותאר שניM.sc )– הייתי מורה, מפקחת על לימודי תזונה במנהל לחינוך התיישבותי כולל הגשה לבחינת בגרות, בהיקף חמש יחידות. הייתי מפמרי”ת (בפועל) לתזונה כתיבת תוכניות לימוד במשרד החינוך. העבודה הייתה מאוד מעניינת, במהלך השנים עבדתי כדיאטנית במסילות ובכל יישובי- האזור, בעפולה בקופת-חולים “מכבי”, וכדיאטנית פרטית. בנוסף, השתלבתי בהוראה בהכשרה של מורים בשנת שבתון- קורסי העשרה ובין הנושאים גם העשרה בתזונה. התזונה הייתה תמיד קשורה לחינוך בקריירה שלי.”
כשנפתח המסלול למדעי תזונה במכללת תל-חי, השתלבתי בו ובמהלך השנים ריכזתי קורסים מגוונים בתחום התזונה והחינוך התזונתי.
למסילות הגעתי כשהתחתנו, משה ואני ב1.1.74 מאז אני במסילות, יש לנו שלושה ילדים,
(חצב רועי ויונתן) היום שניים מהם במסילות ואחד בתל-אביב. “
במסילות הייתי אקונומית עם אורה באגון. זה היה אז מטבח של נשים המבשלות בצורה המקסימה של מזרח אירופה, ואין כמוהן. כשהגעתי לתפקיד האקונומית שושנה וסרמן הייתה מבשלת עם ידי הזהב שלה. הבישול של אז – אין להתחרות בו.” אני התחלתי לשנות את העולם במטבח. חלק אהבו את השינוי ,וחלק פחות אהבו.
“במהלך השנים הייתי בוועדת תרבות, עם צילה גביש ודבורל’ה נוייברט. עשינו שנים ארוכות את ימי העצמאות, חגי עשור (שישים ושבעים). אהבתי להיות בוועדת תרבות, כי את עושה דברים שעושים טוב, לא משנה כמה קשיים יש, אם החג מוצלח ואנשים יוצאים ממנו עם התרוממות נפש – המאמץ היה שווה וההרגשה היא טובה מאוד. בחיי הארוכים במסילות הייתי לא פעם בתפקידים בתוך מזכירות הקיבוץ. היה לי נוח מאוד גם, במשך שנים ארוכות, לראות דברים מבחוץ. כשיוצאים החוצה, אז אפשר לראות דברים בעין משווה עם מקומות אחרים. “
“סיימתי לעבוד לפני כשנה ואני נהנית קודם כל לא לעשות כלום, לא צריכה לבנות מבחנים, לבדוק מבחנים, לבדוק דוחו”ת, להכין מעבדות ועוד ועוד.
חלמתי לטפח את הגינה עם פרישתי מהעבודה, אבל הגב שלי הודיע לי, שזה לא הכיוון.”
פרק הפרישה לגימלאות בחייה של איילת גם כן מסופר על-ידה באורח של ניגודים. ההנאה שב”לא לעשות כלום”, פוגשת את התשוקה שלה להתפתחות, להעמקה, לעשייה פורייה, ולסקרנות, “יש לי תמיהות מאוד עמוקות לגבי מה שאני רוצה לעשות בעתיד – משתי סיבות – אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה להתחדש, ולהתחדש זה, בהמשך לשאלתך המוקדמת, בדיוק לא לעשות סדנאות להורדת משקל. הסיבה השנייה היא, אני צריכה משהו ש’אדלק’ עליו, ובינתיים, לא מצאתי את זה. כמובן, שללכת ללמוד עומד על הפרק, אבל זה צריך להיות משהו מרתק.”
“טיפול בקלפים דווקא מעניין אותי, כי שם אנשים מביאים מעצמם. עשיתי קורס אצל ד”ר עפרה איילון, והיא לימדה בצורה מרתקת. כיוון שהיה לי מעניין, עשיתי בתחום זה עוד קורס ועוד קורס.
העזתי והצעתי: – אולי ללכת לתחום של העצמה נשית?
איילת לא מתבלבלת מן ה”טוויסט בעלילה” שכפיתי עליה. מייד יש לה תשובה מושכלת, וחכמה, ותשובתה שוב מעוררת בי דיאלוג פנימי: “העצמה נשית זה נפלא, אבל אני מרגישה לפעמים, שנשים מתחבאות או בורחות מאינטראקציה עם גברים. נשים מתחפרות ומתחבאות בו בזמן, שעבודה עם נשים וגברים יחד זה יותר מפרה. כשאני רואה את הקורסים להעצמה נשית מגרד לי ביד להגיד להם – מה קרה לכן?! יש לי הרהורים, שהקבוצתיות הנשית הזאת, קשורה קשר הדוק לכניסה של הדת לחיים החילוניים, שם, בקרב בנשים הדתיות, העצמה נשית היא חופש להתבטא., ויתכן שמביאה נשים לומר – תנו לנו רגע להיות לבד. אין לא אומר, שאיני אוהבת לטייל עם נשים, ולדבר עם נשים, ולבלות איתן. זה רק אומר, שכשאני שומעת אותן מדברות על העצמה נשית, אני לא מאמינה למה שהן אומרות, למרות שהדברים שהן אומרות- נפלאים, מכילים.”
“אני חושבת שאני פמיניסטית מלידה; וכך, גם אימי פמיניסטית מלידה. כשאני סורקת את חייה של אימי, אני חושבת שאפשר לקחת ממנה הרבה דברים. כשאני אומרת “פמיניסטית”, אני מתכוונת לכך, שאני תמיד עצמאית, שלא פחדתי, ולא פוחדת היום, להגיד מה אני חושבת, אם זה טקטי ואם זה לא טקטי. למדתי הרבה, על-אף, שההורים שלנו לא דחפו אותנו ללמוד, אבל זה היה בבית ה”פיל בחדר”. משה נתן לי את כל הבמה להיות פמיניסטית, וזה חשוב .”
המשפט האחרון , לפיו משה, האיש שלצידה, נתן לה את האפשרות להיות פמיניסטית מתחבר לתפיסתה של איילת, כי העבודה של נשים וגברים יחד היא המשמעותית עבור “העצמה נשית”, ועבור החיים בכלל. ההכרה של איילת בכך, שהגבר שלצידה הוא חשוב בהתפתחותה לאורך החיים כפמיניסטית נאמרה בכנות ובאהבה.
דווקא באמירה הזאת של איילת, שלכאורה, בקריאה ראשונה יכולה גם היא להיראות כניגוד בין פמיניסטית עצמאית, לבין התלות בתמיכה הגברית, היא אמירה שאין בה שמץ של ניגוד, אלא שלמות. הכנות והישירות שבה שטחה בפני איילת את המשפט, והשכנוע העמוק באמיתותו, כבשו אותי, והרעיון הזה מהדהד בי מאז כל הזמן. להתנהלות של הגברים שלצידנו, ולתפיסות שלהם, יש חלק חשוב להתפתחות תפיסה עצמית פמיניסטית של הפמיניסטיות שבינינו. זו אמירה שהחלה לעלות בי כשאלה, בשיחה עם איילת, אבל סימן השאלה הולך ונעלם ככל שאני הופכת בכך. הדבר שאיילת מאלצת אותנו, הנשים, לעשות הוא, להתבונן שוב במראה, ולראות איך בתווי הפנים שלנו חרושים כתמים וקימטוטים של מי שחי לצידנו. זו התבוננות משחררת. היא משחררת אותנו, הרואות עצמן פמיניסטיות, מן הצורך המעייף והמאולץ, להוכיח כל הזמן, שאנחנו יכולות הכול לבד, ושכוחה הבלעדי של האישה ממילא הוכח, בזכות יכולתה לפתות (ולהחליש) את אדם בגן העדן האבוד.
איילת חוזרת אל דברים שנגעה בהם בשלבים מוקדמים של השיחה. היא הסכימה לדבר על מעט מאוד מההיסטוריה המשפחתית, שמפורסמת, בכל מקרה : ” כשאבא שלי היה בן 6 לאחר שסבא שלי וסבתא שלי התגרשו, נסע עם אימו (סבתא של איילת) לגרמניה. בהיותם בגרמניה, נרצח אביו. הוא לא ממש הכיר את אביו מעבר לתקופת היותו ילד מאוד צעיר. היה לו חור בנשמה. אבל הוא לא דיבר על זה. “
הרצח של ברנר התרחש ב1921 במהלך פרעות תרפ”א. כיוון שאיילת בחרה שלא להרחיב על משפחתה, אציין רק, שברנר טבע בעברית את המושג המרשים, “זכות הצעקה”, שיש בו לא רק קריאה לחופש הביטוי, אלא החופש לזעוק, לצעוק החוצה את מה שחונק בפנים. זו זכות שלא בטוח שברנר עצמו, או בנו, הצליחו לממש. לא היה בי האומץ לשאול את איילת, אם היא, לתחושתה, אי-פעם מימשה את “זכות הצעקה”
שאלתי את איילת לדעתה על השינויים שעובר הקיבוץ.
“יש לקיבוץ, לאורך השנים, תובנות חברתיות מעניינות, וכיום אנחנו עדיין לא יודעים להסתגל לעולם החדש שמוציא ממך את כל האינדיבידואליזם האפשרי. לא תמיד זה הכי טוב, והדבר הכי חשוב במסילות –שתהיה וועדת תרבות פעילה בכל התחומים, ואני חושבת שזה מה שיוצר את הלכידות החברתית. אחד הדברים הטובים בעיני, זה שבנים חוזרים הביתה. אני מניחה שזה נובע מסיבות רבות, גם מבחינה כלכלית, וחינוך הילדים, וגם השותפות הזאת הבלתי פורמלית, ומסילות לצערי החלו מאוחר מדי בתהליך הזה. זה מדבק – כשיש חמישה- יבואו עוד ועוד. ואני חושבת שזה נפלא, גם אם זה משנה את הקיבוץ ואת המארג החברתי בתוכו. וזה לטובה. קיבוץ מסילות היה מאוד מאוד עשיר. הנפילה הכלכלית היא מהאוורסט לשערי הגהינום מתחת לאדמה; וזה מצריך לכידות חברתית, כדי לתרום. דרושה גם איזושהי תובנה, שלא כולם גאונים, ולא כולם יודעים לעשות זאת לבד, וצריך לעזור להם. מי שאומר, שאנחנו יוצאים מהמשבר- הוא עדיין בתפילה. אני, לעומת- זאת, בתקווה. אני חושבת, שכן נצא מהמשבר. אבל ליצור לכידות חברתית צריך מנהיג/ה מהצעירים, מבני הארבעים. אני רואה דווקא מבין הנקלטים החדשים, ואלה שיבואו שיצמח מנהיג כזה. “
אילת מסמנת, שמבחינתה השיחה קרובה לסיום, ואז היא שואלת – “מה שכחתי?”, מתבוננת במשה, ונזכרת : “למדתי גם רפואה סינית, ואז למדתי שלכאב ראש יש עשרים סיבות, ולכאב בטן שלושים סיבות, וזו הסתכלות שונה על החיים ממה שאנחנו רגילים ומחונכים לו. לאיזו מתוך עשרים הסיבות יש קשר לאדם מסוים? צריך לגלות. ואני הכנסתי את זה לעבודה שלי, את החשיבה של מניפה גדולה של אבחון ותשובות שונות, ולא חשיבה חד- חד ערכית. כשהתחלתי ללמד בתל חי, הפרדתי את מה שאני מלמדת מרפואה סינית, ולא הכנסתי את זה להוראה שלי כי לא היה לי מנדט לזה במסגרת המכללה. לא יועדתי ללמד את הרפואה הסינית. סטודנטים למדו שם רק דברים שנחקרו מדעית, ושעברו את כל האישורים המדעיים, ופתאום להביא חשיבה אחרת מזו המדעית, של רפואה סינית, תבלבל סטודנטים. כיום, הגלישה של רפואה סינית ללימודים מדעיים, קונבנציונליים, היא הרבה יותר פתוחה. הקבלה של הרפואה הסינית – זה כבר קונסנזוס עכשיו. בעיני, מה שמביאה איתה הרפואה הסינית, והתפיסה שלה את האדם, זו דרך להתפתחות והתקדמות, ולא להישאר תקועים. מה שהיה נכון לפני עשרים שנה לא נכון בהכרח כיום, ולמרות מה שאמרתי עכשיו, אני רוצה לומר, שמבחינת תוכניות לימוד בבתי ספר, לא השתנה כלום. בתחום לימודי תזונה בבית הספר, כשעושים את זה נכון, מתלבטים בתהליך ההתבגרות, אז מי שמלמד צריך להתחבר למתבגרים, ולהבין את התסבוכת שהם נמצאים בה.”
“אחד קורסים שריכזתי במכללה, “תזונה בקהילה”. הרציונל של הקורס אומר, שהמכללה מחויבת לתרום לקהילה וכמו כן להכשיר את הסטודנטים לדבר תזונה, וזאת בהנחיה צמודה של דיאטניות מסגל החוג לתזונה, ושידעו איך להעביר תזונה לילדים בבית ספר, לילדים שעושים ספורט תחרותי, תזונה מותאמת ובריאה למשפחה שמסתבכת עם עצמה. הסטודנט, יוצא עם המשפחה בזירות שונות של חיי היומיום שלהם. אני גאה לומר, שמכללת תל חי במקום הראשון בקורס תזונה בקהילה. כלומר, שמי שלומד, יש לו גם שעורים מעשיים – שזה הדבר החשוב. זו חוויה מאוד חשובה.”
איילת מסיימת, אבל אומרת, שהיא בטוחה שתיזכר בדברים נוספים, מה שאומר, שלאישה הפעלתנית והסקרנית הזאת, יש סיפור חיים גדוש, ובכל פינה בו מקופלת עשייה, למידה, חשיבה לעומק, התייחסות לכל-כך הרבה היבטים של החיים האנושיים. אין סוף לשאלות שאיילת מן מציבה לעצמה, ולכל אחת מהן היא תגיד, שיש הרבה יותר מתשובה אחת. השיחה עם איילת פורטת אמיתות וודאיות שמסתיימות בסימן קריאה, לשאלות שמכריחות לחשוב.
