ליליה (36) ודימה (37) גלוקוב
הם נקלטים חדשים בקיבוץ עם שלושת בניהם, תימה, שיהיה בן 12 בספטמבר השנה, רומן בן 6 וסטפן שבספטמבר יהיה בן שנה.
הם היגרו לישראל ב2007 מבלרוס, מהעיר בומל. כשעלו לישראל כבר היו זוג עם ילדם הבכור, תימה שהיה אז תינוק.
משפחת גלוקוב משלבת בצורה זורמת להפליא את תרבות מוצאם הרוסית עם ישראליות קבוצית. לאחר שהכימיה בין משפחתנו לבינם נרקחה מהר מאוד, אנחנו לומדים להכיר את אהבתם לשפה הרוסית, וגאוותם של ליליה ודימה בילדיהם שנהנים לדבר רוסית, לצד קבלה והיטמעות בחברה הקיבוצית.
בערב התכנסות המשפחות הנקלטות החדשות, ופתיחת הקלפיות להצבעת חברי הקיבוץ לקבלתם, נעמדה לפנינו ליליה בג’ינס קצר ובחיוך, וסיפרה, איך הגיעו מבלרוס לחוקוק ומשם למסילות, כאילו היה זה מעבר טבעי עבורם. הם לא סיפרו על קשיים, ולא על חששות. הם הישירו מבט לחיים החדשים ומקבלים כל צעד כאתגר שהם יכולים לו.
ליליה מספרת, שדימה, עד שהיה בן ,16 לא ידע שיש לו שורשים יהודים: “זה לא היה אופנתי, אז לא דיברו על זה במשפחה. במקרה הוא גילה איזשהו מסמך, שאמר, שלמעשה, יש לו שורשים יהודיים”. זה סקרן אותו ודימה הגיע לישראל במסגרת “תגלית”.
ברוסיה הכירו ליליה ודימה, כאמור, כשהיו סטודנטים – ליליה הייתה סטודנטית להוראה ודימה היה סטודנט להנדסת אלקטרוניקה. הוא סיים את לימודיו שנתיים לפניה, והם נישאו אחרי שליליה סיימה ללמוד. דימה, כך מספרת לי ליליה, עבד בבילוש במשטרה, והיא עבדה כמורה לאנגלית, עד ששנתיים אחר-כך היא נכנסה להריון.
שאלתי, מה הביא אותם להגר לישראל? למה עליתם? ליליה מספרת, ש”הביקור של דימה עם “תגלית” בישראל, לפני שהתחתנו, גרם לו לרצות שנעלה לישראל. הוא רצה להגיע לישראל בלעדי, כלומר, לפני, לפני, להכין את הקרקע, לראות איך הוא יכול להסתדר ואז רצה שאגיע גם אני. אמרתי לדימה – אתה יכול לנסות ולעלות, ולהסתדר, אבל אני לא מבטיחה לחכות לך. החלטנו, בסופו של דבר, שאנחנו נעשה את המהלך הזה יחד, ושאנחנו מתחתנים. אני, בכל מקרה, רציתי לראות עולם מחוץ לרוסיה ולצאת החוצה, אחרי שלמדתי שפות והעולם בחוץ חיכה לי לגלות אותו. החלטנו בכל מקרה לעזוב את העיר שחיינו בה בבלרוס, כי זה קרוב לצ’רנוביל, זיהום האוויר גבוה מאוד, ולא ראינו שם עתיד. אין דמוקרטיה, הנשיא לא מתחלף. לא מצאנו את עצמנו שם. שנינו חיפשנו חיים מעניינים יותר במקום ליברלי יותר. אנחנו אנשים שמחפשים איפה יהיה יותר טוב, אוהבים לטייל ולגלות ולמצוא את עצמנו”.
” “כשבאנו לישראל הציעו לנו להגיע לחוקוק, הייתה עוד משפחה מרוסיה, מבוססת, שהם הלכו לקיבוץ עין גב, אז חשבנו לנו ששם גרים אנשים יותר מבוססים. היינו בקיבוץ והלכנו לאולפן ואחרי חצי שנה שאלו אותנו אם נרצה להישאר שם ואמרנו שכן, אבל לא מצאנו עבודה, עבדתי בשטיפת כלים.
עברנו אחרי שנה לירושלים , דימה מצא שם עבודה והיו לנו חברים בירושלים. דימה התחיל לעבוד במפעל שהופך אנרגיית שמש לחשמל ועבד שם כשנה, ואני התחלתי לעבוד במכירת תכשיטים בחברת “שטרן”. היו לי שפות אז מצאתי עבודת מכירות. כעבור שנתיים דימה הבין שלא יוכל להתקדם בעבודה, את המפעל שבו עבד רכשו בעלים חדשים והמשכורת שלו ירדה ועברנו לרחובות.
דימה מצא עבודה ואני התחלתי לעשות הסבה למקצוע אחות ועבדתי גם בשדה תעופה, במשמרות, ולמדתי בבי”ח בבלינסון. ילדתי כעבור שנתיים את בננו השני, רומן. כשסיימתי ללמוד דימה התחיל ללמוד ואני התחלתי לעבוד בבית- חולים. “
דימה עבר לעבוד בפתח- תקווה כמהנדס תכנה, ושם הוא עובד עדיין. הוא יצטרך לנסוע הלוך- חזור. אני עבדתי בבי”ח ונכנסתי להריון בפעם שלישית, עם סטפן. עזבתי את מקום העבודה שלי אחרי הלידה, כי ידעתי שאנחנו עוברים למסילות. דימה עדיין עובד. הוא אוהב את העבודה .זה מקום מאתגר, ועד שלא ימצא מקום אחר הוא לא יעזוב. ברגע שהנסיעות יהיו קשות מדי ייאלץ לעזוב . “
שאלתי את ליליה למה דווקא למסילות? “התחלנו מחוקוק. הגענו למקומות אחרים בצפון. ראיתי הודעה בפייסבוק – שמדברת על לעבור לגור בגולן . הציעו לנו את מבוא חמה, קליטה ובנייה מרוכזת ושם הנסיעה יותר ארוכה והם רוצים דמי חברות. בחיפושים אחרי מקום באנו ליום פתוח. בדרך למבוא חמה נכנסנו למסילות ונוצר אצלי “קליק” . דימה פחות אהב בהתחלה, אבל קיבוץ מסילות מצא חן בעיני, ואחר-כך גם הוא התאהב. מצא חן בעיני שיש בית ספר יסודי בתוך קיבוץ . זה מקום שיש לידו רכבת, זה קיבוץ שחשבתי שהוא במצב כלכלי יציב וטוב. לא מתחרטים בכלל.
לשאלתי , מה הציפיות שלכם לגבי החיים כאן, ליליה ענתה, שהיא מצפה שבמסילות העניין המשפחתי יהיה יותר חשוב כי בערים אנחנו בקושי מספיקים לראות אחד את השני ולא מספיקים כלום. בקיבוץ נאכל בחוץ ביחד, יהיה בית, שהילדים ירצו לחזור אליו. זה יהיה הבית הראשון שלנו – עד עכשיו גרנו בשכירות.”
“אחרי שחתמנו ושילמנו – נודע לנו שזכינו במחיר למשתכן ביבנה. התקשרתי לנורית (נורית מתן- אחראית על הקליטה בקיבוץ) וסיפרתי לה שאני צריכה רגע פסק זמן. הכל קרה מהר, היינו צריכים לבדוק מהר אופציות. מבחינת הבאת הון עצמי יותר קל לרכוש דירה במחיר למשתכן. חשבנו לעצמנו, או.קי. אז תהיה לנו דירה בעיר, קרוב למרכז. אז מה?! איכשהו, התאהבנו בקיבוץ והדירה בעיר -זה לא מה שאנחנו מחפשים.”
“בשבילי הקיבוץ זה מקום רגוע, מקום פסטורלי, אפשר לנקות את הראש. לילדים זה יהיה גם גן עדן.
“בשעות הפנאי, שנינו אוהבים לקרוא. אני אוהבת לקרא בעיקר מדע בדיוני, ודימה אוהב לקרוא פוליטיקה עם הומור. אני קוראת ברוסית, רק ברוסית. אנחנו אוהבים לצאת ללכת לקולנוע, לאופרה. מטיילים, היה לנו מנוי לרשות שמורות הטבע , דימה אוהב סקי ורומן עושה סקי מגיל 4, בדרך כלל הייתי בהריון כאשר הם היו יוצאים לסקי. אני גם אוהבת מוסיקה ברזילאית ולרקוד זומבה ואופניים.
אני אוהבת מאוד ללמוד , כל החיים שלי אני לומדת. אין שום פרופורציה בין שנות הלימוד הרבות שלי, לבין כמה שאני מרוויחה.
“שמי רומן ואני תלמיד כיתה א’. הגעתי למסילות עם המשפחה שלי מרחובות ישר לכיתה א’.
ממש חדש ומאוד נרגש. קצת מבוהל וקצת נפחד. אך מהר מאוד הכרתי חברים בכיתה ובקיבוץ.
הגעתי כל בוקר לכיתה מוארת ומקושטת ובתוכה חיכתה לי מורה מחייכת.
למדת המון: קריאה, כתיבה וגם חשבון. הנדסה, אומנות, יוגה וחינוך לבריאות. אהבתי מאוד את הפעילות במרחב הגני, את התרגילים ביוגה והיצירה באומנות. חגגתי יום הולדת, השתתפתי בטקסי ראש חודש, נהניתי מההצגות וההפסקות הפעילות. במוזיקה נהניתי מהשירים ובימי שני מהטיולים. ועוד ועוד דברים מהנים.
אומנם הגעתי חדש ומאוד נרגש אך מהר מאוד הרגשתי בוגר ושותף, לומד ומתקדם, רוכש חברים ותורם לכיתה.בבית ספר רימון אני מרגיש שייך וחלק מהשלם. “הצלחה לרומן שהתחיל לפני כשבועיים כיתה ב’!
לקליטה ב קיבוץ מסילות התקשרו 5672* Lilia Golikov Dmitry Golikov.
