ריקי ושגיא

כמעט בכל שעה, משעות הערב, אפשר לראות מבעד לחלון של ריקי ושגיא אור דולק, ואת ריקי מול המחשב. גם בערב שבו נפגשנו, האור דלק במטבח, וריקי הייתה רכונה על המחשב. שגיא בחוץ, לא אכפת לו שקריר משהו, מעביר מחשבות לאורך הסיגריה, מחייך חיוך מכניס אורחים, כשאני מגיעה, ושולח אותי פנימה לריקי.  כמו-תמיד, היא משדרת שקט פנימי, שבי הוא מעורר הערצה, ועצמיות שבוטחת בעצמה, ונותרת צנועה, כמו שלא פוגשים הרבה. היא מביאה את עצמה ואת המשפחה אל סופו של יום, כשהיא מחבקת את מה שהספיקה, ולא מתמרמרת על מה שלא הספיקה. ושגיא ישלים אותה במבט השמור רק לשניהם, ויעשן סיגריה בחוץ.  

ריקי בת 35, ושגיא,  בן 41. בנם, שלו, בן חמש וביתם, הילי בת שלוש וחצי. 

ריקי עובדת כרכזת תעסוקה נתמכת בקבוצת “שכולו טוב”, שעוזרת לאנשים עם מוגבלויות פיסיות, קוגניטיביות, אנשים אחרי תאונות עבודה, וכ”ו, למצוא את הדרך בצורה הדרגתית לשיקום והשתלבות בשוק העבודה. 

שגיא עובד ברשות הטבע והגנים. מעבר לשעות העבודה כל הקיבוץ מכיר את ידי הזהב שלו, שיודעות לבנות וליצור כל דבר. 

ריקי מספרת על הפעם הראשונה שלה במסילות, כאורחת של שגיא. “אני ושגיא הכרנו בירושלים, בלימודים. שגיא למד עיצוב תעשייתי מכליל (עם דגש על הנגשה לבעלי קשיים ומוגבלויות)  במכללת הדסה, ואני למדתי בבצלאל, וידאו ומדיה. חיינו בירושלים חיים עירוניים אינטנסיביים, כיאה לסטודנטים בעלי אוריינטציה אמנותית בירושלים. באותה תקופה, הייתה הפעם הראשונה ששגיא הזמין אותי לבוא איתו לקיבוץ. אני זוכרת שכל הסופשבוע הסתובבתי עם מצלמה, כאילו הגעתי לכפר משנות השבעים, מקום עם קצב משלו. היה מפגש של שגיא עם כל החברים, כמו חמולה, הגיעו איזה 15 איש. מתיישבים, ואני זוכרת את עצמי יושבת שם בחדר מלא גברים, אין לי מושג לאן הגעתי. קיבוצניקים צעירים, לא ממש מתקשרים. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. חזרתי מלאה בעקיצות לירושלים ועם חום. חזרנו לדירה בירושלים, ואמרתי לו –”אני לא מוכנה לבוא יותר לשם!” זה היה לפני עשר שנים, ותראי מה קרה מאז”. 

“סיימתי את הלימודים שנה אחרי שגיא ולשנינו הספיק מהעיר, וירושלים היא עיר אינטנסיבית. הגענו למסילות בשביל להתחתן בקיבוץ. הדבר הראשון שעלה בראשנו היה שנתחתן כאן, ושלפני כן נכין את הסדנא ואת השטח לחתונה. המחשבה לא הייתה לטווח ארוך מדי. חשבנו להתאושש מהלימודים, להתייצב ו-נראה מה הלאה. בכל-אופן, ככה אני חשבתי. לא היה לי מושג, ששגיא כבר ידע שאנחנו נחיה כאן. כשהגענו לגור בקיבוץ, זה היה שלב שבו התחילו אנשים לחזור לקיבוץ. לא הכרתי אף אחד. המשפחה שלי בכפר סבא. לקח לי זמן להתרגל למקום. המעבר מעיר לפריפריה הוא מעבר מאתגר, מענין. היה לי קשה, התחלתי מאפס. הייתי צריכה להכיר אנשים, לארגן בית, למצוא עבודה. לא פשוט”.

שאלתי את ריקי – האם את רואה את הקיבוץ משתנה לאורך השנים?

הקיבוץ והאזור כולו מאד התקדם, מאוד נפתח. כשהגענו הרגשתי שהמקום סגור, ברמה שהייתי הולכת למרכולית היו מתלחששים או שואלים ישירות: “למי את שייכת”. ולפעמים הייתי משחקת עם זה וכל פעם הייתי שייכת למישהו אחר…. הרצון, היום, לקבל משפחות חדשות ולהצעיר את המקום, זה שינוי, שבעיני הוא לטובה. האסימון נפל לי אחרי ששלו נולד, שהבנתי שזה מקום טוב לגדל בו את הילדים שלי, בשביל לתת לילדים שלי את מה שאני רואה מכל הבחינות, אורח חיים, חינוך, חברה, חיבור לטבע.

שגיא סיים מזמן את הסיגריה, וביקשנו ממנו להצטרף לשיחה, שיש סיכוי שניסה להתחמק ממנה, אבל בהיותו ג’נטלמן אמתי, נענה לבקשה. 

שגיא נולד בקיבוץ הראל, וב1978  הגיע למסילות ,עם אמא, אבא, שתי אחיות ואח. שגיא מוציא תמונות מן המעבר למסילות, שבהן הוא תינוק בן שנה. שגיא מספר, שכשסוזי ויוסלה, אביו, הגיעו למסילות, סוזי כבר הכירה כאן חברים מהגרעין הארגנטינאי, הגרעין שהייתה חברה בו בחו”ל, ויוסף הולנברג היה מדריך שלה עוד בארגנטינה. 

מצד אביו, שגיא דור שמיני בארץ, משפחתו מצאצאי הגאון מוילנה,שחי ופעל בתחילת המאה ה18, נחשב מנהיג רוחני מהגדולים ביותר, בעל השכלה רחבה, עסק במתמטיקה, באסטרונומיה, לצד עיסוקו בתורה. הגאון מוילנא יצא כנגד החסידות, כחלק מתנועת המתנגדים. 

שגיא מספר על המעבר לקיבוץ מסילות. “היו בקיבוץ צריפי- עץ, ובאחד מהם היה לאבא שלי סטודיו לפיסול ונגרות. אחר כך בנו את מחסן הבגדים החדש שם והעבירו את הסטודיו לאיפה שהסדנא היום.”

 הסדנא של סוזי, אימו של שגיא  הייתה עורק חיים ראשי של הקיבוץ. 35 שנים פעלה הסדנא, שבתחילה הייתה במבנה אחר. סוזי לימדה בסדנא  ציור ילדים, נוער ומבוגרים, והיו  הרבה תלמידים. היו שם הפעלות גם לחינוך מיוחד, וסוזי גם עבדה על פיתוח מיומנויות הציור עם אנשים באופן פרטי. היא גם פיסלה. הסדנא והחצר היפיפה שלה הביא לקיבוץ אנשים, והאווירה האמנותית היו פינה של השראה. בתקופת מסוימת סוזי לימדה ציור את תלמידי בית הספר היסודי “רימון” בקיבוץ.

שגיא מספר, שאימו קיבלה פרסים, השתתפה בתערוכה במוזיאון תל-אביב על יצחק רבין, ובתערוכה במוזיאון שטורמן בעין חרוד.

סגירת המקום  לפני כחצי שנה, הייתה שבר גדול לכל המשפחה, ועבור סוזי, כפי שאומרת ריקי, “זה היה סגירה של מפעל חייה. לא חוויתי מעולם שברון נפשי ופיסי כזה גדול, כפי שחוויתי את זה דרך סוזי”. 

ביקשתי משגיא לומר משהו לסיום: “טוב לי בקיבוץ, תמיד חשבתי לי שאני אגור פה, ידעתי, גם  כסטודנט, שאחזור לפה.