צלם : הנק נווה עוז
טנק סורי חונה ליד מגדל המים שלנו?!?! – התמונה אינה פוטומונטאז’, זה קרה בדיוק לפני 50 שנה, ביוני 67, מיד עם תום הקרבות בגולן.
את הטנק הביאו גלעד ורונה, אז חבר הקיבוץ, וחברו מעין חרוד.
וזה, בקצרה, סיפור המעשה כפי שסיפר גלעד ורונה להנק נוה עוז, שגם צילם את התמונה: גלעד וחברו (שריונרים במילואים בגולן במלחמת ששת הימים), מצאו בתום הקרבות טנק סורי תקוע שהשרשרת שלו התקלקלה.
הם גררו אותו, תיקנו מה שתיקנו, ניסו – וראו שנוסע!
החליטו להשתמש בו כטרמפ הבייתה…
יומיים עמד הטנק במסילות, לשמחתם הרבה של ילדי הקיבוץ, ואח”כ הועבר ליומיים גם לעין חרוד.
בינתיים הודיעו ברדיו שכל מי שלקח שלל כלשהו – אם יחזירו בימים הקרובים – הדבר לא יירשם לו ולא יהיה משפט. הם החליטו להחזיר את הטנק לבסיס שריון שהיה אז מול ביה”ח “העמק” בעפולה.
אלא שבמחשבה שנייה הם קצת נבהלו: בכל זאת, זה טנק, לא איזה אקדח או מחסנית…
החליטו שלא להזדהות, הכניסו את הטנק לבסיס ומיד ברחו. כשהסתכלו אחורה, ראו את המפקדים עומדים שם ולא מבינים מאין צנח עליהם פתאום טנק סורי…
עריכת טקסט מירה פרסטי
לפני 50 שנה בין אפריל לאוקטובר 1967, שהה במסילות מחזור האולפן לעברית השמיני.
המורות היו רחל בנארי ז”ל ותיבדל לחיים ארוכים יהודית בן משה, המטפלת הייתה חנה פרנק ז”ל, ובין התלמידים היו גם מי שהפכו לאחר מכן לחברי הקיבוץ: הנק נוה עוז, שרה צבייק.
בתקופת לימודיהם פרצה מלחמת ששת הימים.
באוקטובר 67 עם גמר האולפן, יצא עלון ובו חיבורים שכתבו התלמידים. לידינו הגיע הסיפור שכתב התלמיד הנק נוה עוז (אז נויהאוס), אשר קרא לו: “היום השישי”, ובו הוא כותב מה הוא ראה והרגיש כאולפניסט.
היום השישי
כאשר התעוררתי בבוקר, שמעתי תותחים ממרחקים. זה צריך להיות בסוריה, אני חושב. אם ישראל מנצחת גם בקרב הזה, הנס יהיה שלה. אבל מתי? איך אפשר? 340 אוירונים הושמדו, ירושלים והגדה המערבית בידיים של ישראל, והחיילים ברגע זה רוחצים רגליים בתעלת סואץ.
ולדעת, שהם חשבו שאנחנו נִשחה עכשיו בים התיכון.
אחרי שקמתי אני הולך לחדר האוכל, בדרך אני שומע שנאצר לא נסוג. איזה ממזר!
באותו שולחן יושבים שלושה אנשי צבא, אחד מהם חבר מהקיבוץ, הוא קצין. הם לא מגולחים. על ידי יושב איש, הוא מעשן סיגריה ערבית, הבת שלו משחקת בקופסת הסיגריות, ועל הקופסה כתובות רק אותיות ערביות צהובות.
לסיגריה יש ריח לא טוב.
דרך המטבח אני יוצא החוצה, בחוץ אני רואה ג’יפ ירדני. ילדים מהנוער מביטים בג’יפ כאילו לא ראו מכונית אף פעם.
הם שואלים אותי: “מה השם של המכונית?” אני אומר: “לאנדרובר”, וחוזר לאולפן.
אחרי ההצהריים על הדשא ליד הבריכה, אני שומע חדשות של בי.בי.סי מטרנזיסטור שחור.
הם אומרים: צה”ל כבר בקונייטרה, אבל לוי אשכול אומר שזה לא נכון.
אני חושב, שאם זה נכון או לא נכון – הם כבר רחוק.
ואז אני ניזכר פתאום בשיר של משורר הולנדי, ליאו פרומן:
“בוא בערב עם הסיפורים
איך המלחמה ניגמרה
ספֵר לי אותם מאות פעמים
בכולם אבכה”
בערב אני עובד ברחיצת כלים עם נינה. במטבח תלויות בזיגזג 11 מנורות צבועות בכחול, רק 10 מאירות. על ידינו יש עוד 2 מנורות נפט. בשמונה מישהו אומר לי:
“בחדר האוכל יש חיילים שנלחמו בירושליים”. מיד אני הולך לראות. הם לא מגולחים וניראים עייפים מאוד. אני נוגע בכתף של חייל אחד, הוא מביט בי, ואני שואל:
“אתה רוצה תה?”, הוא אומר: “יש תה!”, הוא לא יודע שאני רק רציתי לגעת בו. בערך בתשע מישהו צועק: “המלחמה ניגמרה!!!”
אחרי כמה דקות סַלק מדליק את האור. זה היה האור היפה ביותר שראיתי אי פעם.
הנק
עריכת טקסט מירה פרסטי
חופרים שוחה בימי ההמתנה שלפני המלחמה
