ישבתי על המדרגה העליונה בראש גרם-המדרגות של הבית שלנו בקיבוץ, מול הדשא וקראת בספר של האחת והיחידה עבורי, הסופרת קלריס ליספקטור: “זואנה נזכרה פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, בה עצמה עומדת בראש גרם המדרגות. לא ידעה אם אי-פעם הייתה במרומי גרם המדרגות, מביטה למטה, אל הרבה אנשים עסוקים…” עם המשפטים האלה, הסטתי, בלי ששמתי לב לכך, את המבט.
התבוננתי למטה. לא ראיתי שם הרבה אנשים עסוקים, אבל, באופן לא צפוי, ראיתי את עצמי. הסתקרנתי. אז השהיתי שם את המבט על עצמי, לכמה רגעים קצרים נוספים. והופתעתי. הופתעתי לראות אותי עם משפחתי כבר שנה וקצת בקיבוץ, בדשא, יחפה, ושעון היד לא היה ענוד על פרק כף היד שלי.
נסיעה של שנות אור לפני שנה העבירה אותנו מפלנטת תל-אביב, לריחות אחרים, לאור אחר, לשקט לא מוכר, לתרבות אחרת לחלוטין. במהלך שנה שלמה הייתי עסוקה מאוד. ועכשיו, בזמן קריאת הספר, מעל גרם המדרגות, בזמן, שסוף-סוף, לא הייתי צריכה להגדיר אותו, ראיתי אותי אחרי שנה וקצת בקיבוץ.
זו הייתה הפעם הראשונה, מזה זמן רב מאוד, הרבה יותר שמנה וקצת, זו הייתה הפעם הראשונה מזה 53 שנות חיי, שראיתי את האדם האוטנטי שי, שאף-פעם לא ממש למד להיות תל-אביב טיפוסי. פגשתי לראשונה אותי על הרקע הנכון לי, ולמשפחתי. הרקע הזה נשתל בתוכי, בתוך בני משפחתי, והשתלשל לכל אורכי.
זה היה מבט מטלטל, כי קבלתי תשובה לשאלה ארוכת שנים: “היכן אני?” והתשובה פשוטה להכאיב – “בבית”.
דפנה
