עמוס גל הוא מהילדים הראשונים של הקיבוץ, ונולד עוד לפי שהוקם. הוריו היו מבוני הקיבוץ. בדומה לגברים, חברי קיבוץ נוספים, שסיפרו על חייהם, גם עמוס לא סיפר על חיים שיש בהם דרמות וקשיים אישיים, או משברים, ולא סיפר על תחושות חבויות, ומחשבות. בסופו של הסיפור אמר עמוס: ” לא סיפרתי על דברים אישיים, כי אני חושב שמה שסיפרתי חובק את הכול”. זהו סיפור שברובו, מורכב מהתרחשויות כרונולוגיות, שמהן אפשר ללמוד על חייו הפרטיים של עמוס ובעצם, גם על חיי הקהילה כולה. סיפורו של עמוס, ושל אחרים מקרב דורו, כלומר הגברים מבין המספרים, סובב סביב חוויות קולקטיביות, ולא אישיות, עד לשלב הבוגר של החיים, שם בדרך כלל הסיפור פונה אל האיש הפרטי, שמציג את הייחוד של המספר, המבטא את תשוקותיו ונטיות ליבו, יותר מאשר את מחויבותו הערכית לקולקטיב. עמוס , מגיל 59, עוסק בפיסול ובציור, ושומר על כושר גופני.
גינת הפסלים בביתם של עמוס, וז’קלין גל, אינו דומה לאף גינה אחרת בקיבוץ. עד הכניסה לבית השתהיתי בגינה עם עמוס, כיוון שלאחר שהשענתי את האופניים שלי על קיר, העיניים שוטטו והתבוננו בהמון עבודות פיסול. כל ניסיון שלי לאפיין את עולמו הפנימי של עמוס באפיון מסוים, על-פי הפסלים שלו- לא צלח, שכן הדמויות המפוסלות כל-כך שונות זו מזו, החומרים שאיתם, הוא עובד מגוונים, ומקורות ההשראה רבים. לצידי עמד טיפוס שמדבר בשקט, ומשדר שלווה. כשהוא עובר מפסל לפסל, עמוס נוגע בעדינות בעבודות הפיסול, ומלטף כל אחת מהן במבט. הרגשתי, שהעבודות שלפני מכירות את עמוס כמו שאף אחד אחר מכיר אותו, ויש ברית סמויה ולא מילולית בינן לבינו.
עמוס סיפר: “נולדתי ב”במסילה” ב- 1937. עברנו לניר דוד ושם שנה שלמה היינו, ואז הקימו את הקיבוץ פה עם “חומה ומגדל” ב1938, כשאני בן שנה. יש לי פה אחות, אמירה, ויש לי אח בקיבוץ רגבה”.
“גדלנו בבית הילדים והייתה לנו ילדות נפלאה. עם כל החום של האזור, בשנים הראשונות שהיינו פה, אז לא היה כל-כך חם כמו היום, אפילו שלא היו עדיין עצים לתת צל. כשהייתי ילד השתנה מזג האוויר ונעשה חם מאוד. הסביבה הייתה יפיפייה, היה בצד הדרומי פרדס גדול, והבילוי שלנו היה ברפתות, בלולים, במטע, ובכל מקום היינו מטפסים על עצים. איפה שבית הקברות היום – הייתה שדרה יפיפייה של עצי אקליפטוס. טיפסנו עליהם. לגדול בבתי ילדים, בחינוך משותף, היו לזה יתרונות אבל כמעט שוויון בין יתרונות וחסרונות. היו סכסוכים ומריבות, לא כל-כך בין הילדים אבל, ההורים, היה בא הורה אחד ופותח את המזגן לילדים והורה אחר בא וסוגר וכ”ו. בהתחלה לא היו מזגנים בכלל. אבל כשהתחילו עם המזגנים, אז כבר הילדים לא יכלו לישון בלי זה”.
“תיכון כבר למדנו במוסד חינוכי בית אלפא. הרבה טיולים קבוצתיים, לפחות שלושה בשנה באזור אבל בכלל, היו מחנות של בניית אוהלים וחבלים, והכל היה ראשוני. מהתקופה שהייתי בבית אלפא בכיתה ט’ התקשיתי קצת בלימודים, והציעו לי עם עוד שני ילדים ללמוד בבית ספר מקצועי בשריד. ועברתי לשם”.
“בקיבוץ אנחנו נקראנו קבוצת “נשרים”, וכשעברנו לבית אלפא חולקה הקבוצה לשניים לפי גילים. אנחנו הבוגרים הראשונים של הקיבוץ. בשריד הצטרפנו אני, ועוד שני ילדים שעברו גם, לכיתה רגילה שם, והיו עוד ילדים מעוד קיבוצים וגם מהעיר, ולמדנו מכונאות ומקצועות טכניים, ויחד היינו הקבוצה הכי גדולה בתנועה הקיבוצית – כיתה של 42 ילדים בתנועה הקיבוצית, לא הייתה כזאת בתנועה. התלכיד הזה היה מיוחד במינו. היו לנו שמחת-חיים ומורים טובים. באזור הייתה מודעות של שירה במקהלות בקיבוץ גבת, והיינו כל שנה יוצאים לתחרות. הייתה לנו מורה לשירה והיינו במקהלה. במשך השנים עשינו מפגשים, עד לפני שנתיים עשינו מפגשים של האנשים מהכיתה”.
“עסקתי מילדות הרבה מאוד בספורט, ריצות התבור, פעמיים. בשריד היה לנו מגרש גדול של אתלטיקה, והייתה קבוצת כדורעף מפורסמת, והיה לי חבר שחיין והבאתי אחר-כך למסילות את השחייה”.
“בצבא הייתי בהנדסה קרבית והשתתפתי לפחות בשלוש מלחמות- ברמה, בחרמון, בלבנון, וגם בסיני. כשחזרתי לקיבוץ הקמתי את הכדורעף במסילות. עד אז היה כאן רק כדורסל ועשינו קבוצה, שאותה הדרכתי, והיו לנו קבוצות טובות בכדורעף”.
“כשחיין, מאז שחזרתי מהצבא עשיתי 35 צליחות כנרת. לימדתי ילדים וגם מבוגרים שחייה. תקופה די ארוכה הייתי אחראי על הברכה ועשיתי תחרויות שחייה”.
“מקומות עבודה: עבדתי בכותנה, מספוא ושלחין. בחקלאות עבדתי כ6-7 שנים בפרדס מסילות, ואחרי זה ניהלתי את מטע הזיתים. היה לנו במסילות כרם ענק, עד שהסקטור הערבי נכנס לשוק והוריד המחירים ואז, חיסלנו ענפים. בתקופה שהיו התנדבויות מסקנו את הזיתים עם חברת- הנוער ועם חברים מהאולפן לעברית במסילות. גייסנו אותם ואחרים; “אבל בסוף”, הוסיף עמוס בחצי חיוך, קצת מריר, “עברנו לעבודה עם קבלנים”. הייתה תקופה שבה הייתי סדרן עבודה, ואחראי על הרכב בקיבוץ.
הייתי בין הראשונים שעבדו בבית החרושת של הכבלים. עבדנו במשמרות, לא היה פשוט. אחר-כך, עברתי ל’מופז’ – מפעל התכשיטים, שם עבדתי כמה שנים טובות, עד שסגרו את המפעל. למדתי במכללת “רופין” משק חום, וכשחזרתי עבדתי כאן כחצרן וגם הייתי אחראי על דוד המים החמים של הקיבוץ.”
“את אשתי, ז’קלין, הכרתי כשהיא באה עם אחותה לאולפן לעברית במסילות. ז’קלין עלתה ארצה ממרוקו בנובמבר 1961. היא ואחותה, שהגיעו לצפת עם המשפחה היו שם מעט יותר משנה, ואחר כך שלחו אותן לאולפן. זה היה האולפן הראשון של מסילות. באולפן הזה היו יוצאים לעבודה בבוקר ואחרי הצהריים היו לומדים עברית. שם הכרתי את ז’קלין, כי הייתי מנגן על אקורדיון והייתי עושה לאנשי האולפן שירה בציבור וריקודים ואז “נתפסה לי העין” על ז’קלין, שהייתה יפה כמו דוגמנית.”
“שנה אחרי שעלתה לישראל, כשסיימו את האולפן, בנובמבר 1962 החלטנו להתחתן בקיבוץ. חדר האוכל היה מרכז הקיבץ וזה היה מקום החתונה. ז’קלין למדה ספרות בבית שאן, ועבדה כספרית במשך שבע שנים. חוץ מזה הייתה מבשלת במטבח של חדר האוכל. היא הייתה אחראית על האולפנים, ובהמשך הייתה אחראית על המתנדבים, וכל זה במהלך 16 שנים. עד היום ז’קלין קשורה טלפונית וגם באים לבקר מתנדבים שהיו פה. ז’קלין מאוד חרוצה ואחראית, וניהלה הכול בצורה מאוד טובה. גם היא יוצרת, ועבודות שלה תלויות על הקירות בבית.
עבודה של ז’קלין גל.
במשך השנים עשינו טיולים לאירופה, וטיול שורשים מעניין למרוקו , ארץ יפיפייה. פגשנו את המשפחה של ז’קלין.עד היום אנחנו זוג אוהבים. פולני ומרוקאית, וזה הסתדר טוב מאוד יחד.”
“יש לנו ארבעה ילדים: נורית היא הבכורה, נדב , הבן השני, עידית ואופיר, הרביעי. רק נורית כיום חיה בקיבוץ. אופיר, הצעיר בקיבוץ מעפיל, עידית ב-מושב הבונים, ונדב בשדה נחום.”
“אנחנו מאוד קשורים לילדים ולנכדים שלנו, 13 במספר. יש לנו שלושה נינים והרביעי בדרך.”
המקום היחיד בסיפור, שבו חשף עמוס משהו מהמתחולל בעולמו הרגשי ובמחשבותיו היה כשדיבר על הפיסול והציור: “התחלתי לצייר עם סוזי, שהייתה מורה לציור שלי. מאד נהניתי. עם סוזי למדתי אור וצל והתאמת צבעים . ביפו למדתי תכשיטנות ושם גם השתתפנו בתחרות בינלאומית ושלחתי עבודות. אני מצלם הרבה, גם היום. בגיל שישים עברתי ללמוד בגיל- עוז פיסול, ומאז יותר נמשכתי לפיסול, אבל גם המשכתי לצייר עד היום. פיסול עשיתי בעיקר משני סוגי חומר – לבני- איטונג , ואז יכולתי לעשות פסלים גדולים וחימר. פיסלתי גם מעצי זית ומכל מני דברים. אבא שלי צייר יפה והיה גם מורה כאן הרבה שנים, ואני מגיל צעיר אהבתי את הציור. כשסוזי הגיעה זה הרים אותי בציור. בגיל 59 לערך התחלתי לפסל וזה נתנן לי סיפוק, וחשיבה. בלילה הייתי אוהב לחשוב על היצירה הבאה. זה נתן לי כוח. זה תמצית הבגרות שלי. העיסוק בפיסול נתן לי תחושה שיש לי שליטה טובה בזה, וזה מה שנתן לי תחושת כוח וסיפוק.
“הייתה לי תקופה לא כל כך טובה עם ניתוחים. יצאתי מזה, ואני ממשיך לשחות. מפעילויות הספורט, אני הכי אוהב לשחות. שוחה בסחנה. כיום אני ממשיך בפיסול ובסך הכול עושה ספורט, פעמיים בשבוע אופניים לפחות 20 ק”מ בנוסף לשחייה, ובבית יש מספיק תעסוקה. “
“בתקופות של המלחמות הייתי יותר בצבא יותר מאשר בבית, כי חיל הנדסה, שבו שרתי, הולכים חודש לפני המלחמה, וחודש אחרי שהמלחמה מסתיימת עוד נשארים בשטח, וזה לקח חלק גדול מהחיים, ויצאתי ועשיתי מילואים עד גיל 55. זה לא כך רגיל, זה יוצא דופן”.
עמוס גל הוא הקיבוצניק הישראלי האולטימטיבי – עובד חקלאות, היכן שהקיבוץ היה זקוק לו, ושירותו הצבאי הוא חלק חשוב מזהותו, וגאוותו. ספורטאי בעבר ובהווה, וגם כשהיו בעיות בריאות, ביקש עמוס שלא לפרט אותן, ורק רמז שהיו תקופות פחות מוצלחות. מלח הארץ ללא רבב. ושוב, בדומה לאחרים שסיפרו עד כה את סיפור חייהם בקיבוץ, הוא חושב שקליטת אנשים חדשים לקיבוץ הוא צעד חיובי:
“לגבי הקיבוץ, אחרי 25 שנים שבמהלכן לא קלטנו אנשים, וזו הייתה תקופה לא מוצלחת בקיבוץ , הנה עכשיו הבת שלי משלימה את הטיפול בקליטת משפחות חדשות .
