נולדתי בתל-אביב, בצפון הישן, ורונן, האיש שלי נולד בחולון. החיים היו נוחים, כל מה שצריך בחיי היומיום היה במרחק הליכה. חוף מציצים היה במרחק שש דקות הליכה
ופארק הירקון במרחק שתי דקות.
רונן חי פעם בקיבוץ, היה שמוצני”ק, ילד חוץ בקיבוץ שלמד במוסד חינוכי ומדי-פעם הציע שנעבור לגור בקיבוץ. או אז, הייתי מתעצבנת ועיני רשפו זעם ותימרות עשן. תל-אביב ואין בילתה! התעקשתי.
אבל על מי עבדתי?! בדידות וניכור בעיר הגדולה, בין המון המון המכוניות- זו לא קלישאה. זה היה מה שהרגשתי.
טיילנו באזור שרונן אוהב במיוחד– עמק המעיינות, נכנסנו לקיבוצים, כשהגענו לקיבוץ מסילות, עם הילד הקטן יותר, שחר, התבוננו, רונן ואני, אחד בשנייה ואמרנו: “כאן זה בית”. גם שחר התלהב.
כשהתקבלנו לקיבוץ, המעבר היה קל. אחרי 48 שעות של פירוק ארגזים הרגשנו שזה היה הבית האמיתי שלנו מאז ומתמיד. הילד הגדול, עידן, בן 20, נשאר במרכז, והקטן, שחר, עוד מעט בן 15 מאושר. הוא שומר על קשר עם החברים במרכז, נוסע אליהם ברכבת וישן אצלם, ויש לו חברים גם כאן מבית הספר, מהקיבוצים הקרובים.
השתלבנו בקהילה של מסילות, וחיי הקהילה עושים לנו טוב.
רונן מצא עבודה מהר. אני עשיתי הסבת אקדמאים להוראת אנגלית בתיכון, ומצאתי עבודה מאוד מהר עם סיום ההסבה.
דפנה בר קיבוץ מסילות
