הנק נווה עוז

              

עם הנק לא משנה על מה מדברים, הוא תמיד מגיע אל מצלמת הסטילס. לא משנה לאן אני מנסה לקחת אותו בשיחה – הוא יענה לי דרך עדשת המצלמה. הבנתי מהר מאוד, שהאיש היושב מולי, הנק נוה עוז, בן 80 כיום, הוא צלם בכל נימי נפשו.

לפי אחת האנקדוטות שסיפר, בצעירותו, כשהיה עוד באמסטרדם, הולנד, מקום הולדתו, ושירת שם בחיל הים במשך שמונה שנים בשירות קבע, סרבו לקבלו כצלם בחיל  בטענה, שאי-אפשר להיות צלם ללא תעודת בגרות! ובכן, הנק מצלם בלי סוף, ומתעד את החיים במסילות כמעט כל יום. 

את הניסיון לדלות מהנק סיפור חיים קוהרנטי, ומסודר, זנחתי די מהר. הנק מסתובב כמו סחרחרה בתוך ארכיון הקיבוץ, וכל חפץ, ציור, וצילום שולח את שנינו לאנקדוטה שאינה קשורה לקודמתה, מתקופה אחרת, ממקום אחר, והנק מלא בסיפורים. הקשר ביניהם הייתה המצלמה המדברת מגרונו. כל צילום הוא סיפור. אנקדוטה אחר אנקדוטה, היא הדרך היחידה שבה אצליח לספר את החיים של הנק.

מדי-פעם, כשניסה להיזכר במשהו, שרבב כמה מילים בהולנדית, דבר שהוסיף לו חן. השיחות עם הנק היו מרתקות עבורי, ומאוד נעימות, בין השאר, בשל ההיווכחות, שבכל דבר שהנק מספר על אנשים, יש אמפטיה, סלחנות וחיוך. אין טיפה אחת של שנאה, כעס, לעג, באף סנטימטר של האיש הגבוה הזה. אין בו מה שמכונה כיום “אנרגיות שליליות”. הפעם היחידה שבה אמר לי “סליחה שאני מתרגז”, הייתה כאשר דיבר על הגרמנים והוסיף: “אני אומר ‘גרמנים’, ולא ‘נאצים’, כי בשבילי זה אותו הדבר. גם היום אירופה רוקדת לפי הצלילים של האסלם הפונדמנטליסטי, ומתמלאת באנטישמיות”. 

הנק נוה עוז הוא קיבוצניק בעל אינסוף אנקדוטות, כאמור, ושיער מלא, לבן, במכנס כתום, מרושל וחביב, ומצויד תמידית במצלמה על הצוואר. עוד לפני שהתקרבתי לביתו בקיבוץ, לפגוש אותו לראשונה, הוא חיכה לי מרחוק וצילם אותי. הוא אמר לי: “אני מצלם הכל”. וברגע זה ידעתי, שהמשפט הזה יתמצת את הסיפור שלו. 

שאלתי את הנק מה התמונה הכי אהובה עליו מכל הצילומים – ואז סיפר לי על הצילום של פיליפ פטי, בחור צרפתי שהגיע לישראל לרגל פתיחת פסטיבל ירושלים ב1978. פטי (Petit). פטי היה אמן הליכה על חבל בגובה רב. הנק היה הצלם היחיד, מכל סוללת העיתונאים שהיו שם, שהורשה להתקרב ולצלם את פיליפ פטי על החבל בין שמים וארץ. “פטי הגיע למסילות , כיוון שכאן עשו בשבילו את הכבל שעליו יהלך. אחר-כך הוא בא למסילות, אחרי פתיחת הפסטיבל בירושלים, והופיע גם כאן. את הצילום הזה”, אמר הנק, “אני הכי אוהב . זה הצילום הכי מפורסם שלי”.

 הצילום שצילם הנק את פיליפ פטי בזמן שהילך על חבל בגובה רב בטקס פתיחת פסטיבל ירושלים. 

הנק כבר היה בפינה אחרת בארכיון ואם לא הייתי מקפצת אחריו, לא הייתי עומדת בקצב המעברים שלו, ממציאות למציאות, מדמות לדמות בצילומים, בציורים שהוא הראה לי בארכיון, באלבומים. נראה שהארכיון הוא הממלכה הקסומה, שבה הנק הוא הנסיך הבלתי מעורער. 

שאלתי אותו, איך יתכן, שבשנות השלושים של המאה הקודמת יכול היה להסתובב בהולנד כאילו אין בכלל יהודים במשפחתו. הוא ענה, “אמא שלי הייתה נוצרייה ולאבי היו  שורשים יהודיים, שצריך היה ממש להתאמץ ולמצוא אותם. ב  1935, (הנק נולד ב1938) כשערכו מפקד אוכלוסין בהולנד, איכשהו, אבי התחמק. לא חשבו בכלל לרשום אותי ואת המשפחה כמקורבים ליהודים. אף אחד לא ידע שיש חלק יהודי במשפחה שלי, ואף פעם גם לא דיברנו על זה, כי לא היה שום צורך לדבר על זה קודם לכן. אז אף אחד לא העלה את הנושא, למרות שלאחר מכן, היו דודים ודודות שלי, שנרצחו. מגיל שש, שבע ידעתי על הרצח שהתרחש. דוד שלי היה גוי, אבל ביתו נישאה ליהודי, והם התהלכו עם טלאי צהוב. ביתו ובעלה קיבלו הודעה, שעליהם לנסוע למזרח. אותו דוד, ליווה אותם, את ביתו ובעלה, לתחנת הרכבת ל”מזרח”. אחרי המלחמה הוא הבין לאן הוביל אותם ולא סלח לעצמו” .

“פעם אחת היה פוגרום בשכונה שלנו. זה היה שבת. הגרמנים אספו את הבחורים היהודים בלבד. על רקע המעשים האלה, הקומוניסטים במחתרת החליטו לעשות שביתה ולעצור כל תחבורה ציבורית (רכבות חשמליות באמסטרדם). השביתה התפשטה. למחרת הגרמנים  החליטו לסיים את השביתה. חייל גרמני אחד הניח את הרובה בצד וצעק: לסגור את החלונות, ולסגור את הפה!”. אני הייתי ילד, הייתי צעיר מאוד. הצצתי מהחלון. החייל הגרמני שראה אותי בזווית של העין שלו, כיוון אלי את הרובה. יכול להיות שהוא כיוון את הרובה למישהו בקומה מעלי, אני לא יודע, אבל זה היה רגע מפחיד מאד. שכנה שלי, שקראתי לה “סבתא” הרביצה קללה של החיים שלי. היא, מרוב לחץ הפילה עלי עציץ. אני נפגעתי ובכיתי מזה. לא בכיתי מהסיטואציה עם החייל הגרמני, אלא מהפגיעה של העציץ. השכנה, ה”סבתא” שלי פחדה שהרובה של החייל היה מכוון אלי ומשכה אותי בכוח מהחלון שממנו אני הצצתי.”

באותה תקופה, “הפאשיסטים ההולנדים סחבו אדם אחר לרחוב, ועם כת רובה דחפו והיכו בו לעינינו, הילדים שהיו בבית הספר. “

הנק מרבה לספר על אחרים. על עצמו הוא מספר גם, אבל פחות, ולרוב הוא אומר “חבר שלי ואני”. בכל מקום יש לו חבר טוב, במיוחד ווילם, וגם קייס, שאיתם עבד וטייל בעולם, בעיקר במזרח התיכון שמשך אותו, מצעירותו. בכל אנקדוטה מחייו היו עוד “שחקנים ראשיים” לצידו, מה שיצר את הרושם, שהאיש אוהב אדם. 

“אחרי המלחמה, אימא לקחה אותי למזרח הולנד, למשפחה, ושלושת האחיות שלי נשארו אצל השכנה שכונתה “סבתא”, כי במקום שבו היינו בהולנד, לא היה מה לאכול. זה היה מסע של שלושה שבועות ברגל, ממערב הולנד, שם גרנו, למזרח הולנד. כשהגענו לכפר במזרח הולנד ראיתי את הניצחון של בעלות הברית, עד כמה שהבנתי בגילי אז. מסתבר, שהכפר שאליו הגענו, אמי ואני, היה מקום שבו יום אחד היו הגרמנים, ולמחרת- האמריקאים. זה היה מקום שלא היה שייך לאף אחד. מיום למחרת הכפר שוחרר לנגד עיני. בקצה אחד של הכפר היו גרמנים, ובקצה השני היו קנדים שחילקו סוכריות ושוקולדים. הולנד הייתה, כמובן, הרוסה. את אבא שלי גייסו במלחמה,  לעבודות כפייה. הוא גויס לחברת המכוניות  BMW, שם ייצרו מכוניות לגרמנים. אבא שלי היה דובר שוטף ארבע שפות, אז אחרי המלחמה, האמריקאים נתנו לו תפקיד של מתורגמן בין השבויים והפליטים לבין המדינות המנצחות במלחמה. לאחר מכן קיבל אף תפקיד של מושל בעיירה בגרמניה. אבא לא חזר אף פעם מגרמניה. הוא נהג לכתוב לאימא מכתבים, עד שהם פסקו. אחרי הרבה שנים נאמר לנו, שהוא חשב שכולנו נהרגנו בהפצצות על אמסטרדם. אני לא יכול לדעת אם הוא באמת חשב שנהרגנו או לא. אחרי שנים, נוכחנו לדעת, שהוא לא רצה לחזור אלינו. אחת הדודות במשפחה שלי בדקה ומצאה, שייתכן, שהוא קיבל תפקיד בכיר, באיזשהו מקום בגרמניה, דבר שהתברר כנכון. אבל חשוב מזה, דודתי גילתה, שהוא התאהב במישהי והקים משפחה חדשה. היא גילתה, שיש לי אחים ממנו ומאשתו השנייה. לא הייתי עוד לעולם בקשר עם אבא שלי. אמי נפטרה מאירוע לבבי. “

“לפני עשר שנים בערך אחותי התקשרה אלי והזכירה לי, שיש לנו אחים ואחיות בגרמניה. אחותי והגיס שלי ידעו בערך איפה הם גרים. בעיירה בשם “לאוף” בגרמניה. הם שלחו מכתבים לכל מי ששם משפחתו היה השם שלנו, באותה עיירה, וכך הגיעו למשפחה הנכונה”.

 ב2008  נסע הנק עם אחותו לכנס בחיל הים ההולנדי. “אחותי התעקשה לבקר את ה’אחים’ שלנו מאבא שלי עם אשתו השנייה, והגענו לבית של אחותי הלא ידועה ובעלה. יש להם בית ענק. הם סיפרו, שאבא שלי קיבל באמת תפקיד בכיר, מושל, ורק אחרי זה הוא הכיר, התאהב ונשא את מי שהייתה אשתו השנייה. הבנו, אחותי ואני, שקודם אבי קיבל תפקיד של מושל העיירה, והוא היה כמו מלך, ובעיקר בגלל זה לא חזר אלינו, ואחרי זה נשא את אותה אישה. אי-אפשר לדעת עד כמה הסיפור מדויק. אבא וגם ששת ילדיו מהאישה הזאת, האחים שלי, חשבו כולם שאנחנו נהרגנו במלחמה בהפצצות על אמסטרדם, עד שקיבלו מאחותי את המכתב שאנחנו מחפשים אותם.  אז מה שאני אומר, שאני ואמי חשבנו, שקודם אבא שלי התאהב, ואחר כך החליט להישאר בגרמניה ולא לחזור אלינו, וההפתעה הייתה, שקודם הוא קיבל מהאמריקאים תפקיד של מושל בעיירה, ורק אחר-כך, שאירוע מסוים, הוא הכיר את מי שאחר כך הפכה להיות אשתו.”

“ב1958 אמא שלי גילתה איפה אבא שלי גר בגרמניה. היא לקחה את דוד שלי, והם הגיעו לשם. היא רצתה אישור גירושין. הדוד שלי שכר רכב חיפושית, והם נסעו היישר לבית המשפחה. אשתו של אבי פתחה את הדלת, ושאלה את אימא שלי איך אפשר לעזור לה. כשאמי אמרה, שהיא אשתו של אבי, אשתו השנייה התעלפה. היא לא דיברה אתו יותר לעולם.  אבא שלי לא היה בבית. הוא היה בעבודה. הוא עבד אז כבר במפעל. אימא שלי ניגשה אליו ונעמדה מולו. הוא נעמד מולה והחוויר. אמי אמרה שהיא רוצה חתימה על מסמך הגירושין ולא רוצה ממנו יותר צרות. אימא שלי מעולם לא התחתנה עוד פעם.” 

הנק אוהב לצלם דוקומנטציה. עם חיל הים ההולנדי הוא זכה להסתובב בעולם, וכל הזמן צילם. צילום נדיר של טורפדו בזמן תנועה במים מ1959 באנגליה. 

צילום הטורפדו בזמן פעולתו:

אנקדוטה חדשה: מישהו קלט בהולנד במצלמת פפראצי, תמונה של נסיכת הולנד המיועדת למלכות. הוא צילם אותה, שלא בידיעתה הולכת שלובת זרוע עם אהוב ליבה, שעימו העמדה להתחתן. זה היה בחור גרמני, שהסתבר שהיה חייל אס.אס במלחמה. 

מעט מאוד זמן, לאחר שהתמונה התפרסמה, פורסמה בעיתונות תמונה נוספת, של אותו חייל במדי אס.אס. בהולנד פרצו הפגנות נגד השידוך, ביום הנישואין שלה הזוג. הנק וחבריו היו בהפגנות הסוערות שהגיעו לכדי עימות אלים עם משטרת הולנד. ביום  החתונה . באותו לילה באו לחפש אצל הנק נשק בבית. השוטרים היו חיילי חיל הים לשעבר. הם ראו את הכומתה של חיל הים של הנק, שהייתה תלויה על הקיר, ומיד וויתרו על המשך החיפוש. באותה תקופה, לאור האירועים האלה ואחרים, הנק וחבריו סומנו בתקשורת ובסביבתם הקרובה, כקבוצה של אנארכיסטים, וקומוניסטים. היינו אנרכיסטים אבל לא קומוניסטים. כשהיה קורה משהו היינו מגיעים לבית קפה ופועלים משם. בלי פייסבוק וכל מה שיש היום. הם נאבקו בעישון, בזיהום אוויר. “אנחנו פתחנו את העיניים לאנשים. אחד מאתנו מצא דו”ח  של זיהום אוויר נוראי בהולנד, שהשלטונות החזיקו אצלם ולא פרסמו. אנחנו פרסמנו את זה. בזמנו נחשבנו לרדיקלים , אבל שנים אחר כך אמרו שאנחנו היינו חבורה של עושי צדק. נאבקנו בבעיה נוספת בהולנד. היו, אחרי המלחמה, בתים ריקים. אנשים פשוט פלשו פנימה. נכנסו בלי רשות. לא היינו אנרכיסטים, בסך- הכול ניסינו להגיד שיש בעיה ושצריך לטפל בזה.”

בהפגנה באמסטרדם כנגד נישואי הנסיכה, הנק הוא שלישי משמאל בכובע ומאגרף את כף ידו. 

שאלתי את הנק על ההחלטה להגיע לישראל. “בחיל הים ההולנדי היה לי חבר בשם ווילם שחימו. החלטנו, שלאחר סיום השירות בצבא ההולנדי נטייל באירופה. התחלנו לעבוד בעבודות מזדמנות, בשביל לחסוך קצת כסף לפני הטיול. יום אחד ראינו בקונסוליה הישראלית פרסומת: 

“FOLLOW THE SUN TO ISRAEL”.

“ווילם היה חצי יהודי והחלטנו להגיע לישראל. זה היה ב1963מרץ. הגענו עד אתונה ושם פגשנו בחור ישראלי והבנו ממנו שאנחנו לא נמצא עבודה בישראל, ואז חזרנו למינכן בטרמפים והתחלנו לעבוד במסעדות בבתי מלון, ואז קיבלנו גם לינה וארוחה בבית המלון שבמסעדה שלו עבדנו. לבסוף, רק אני חזרתי לאזור והגעתי לישראל.  הייתי כאן בסך הכל פעמיים. לפני כן, הספקתי לטייל עם קייס, חבר שלי מחיל הים ההולנדי, חבר שלי, ולעשות הרצאות עם צילומים על עבודתנו כצלמי עיתונות. ב1965 הסתובבנו בסוריה ובלבנון. לבנון הייתה אירופאית ונחמדה, אבל את סוריה אני זוכר כמקום מגעיל. לא מפותח בכלל. הצלחנו מאוד עם ההרצאות. באחת הפעמים, אני וקייס הגענו לכאן וחיפשנו את הכותל המערבי. לא מצאנו אותו, אבל בדרך לפטרה צילמנו בירדן  ילדים ערבים כפריים. זה מצא חן בעינינו. ואז עצרו וחקרו אותנו על זה. חשדו בנו שבאנו לעשות, אני לא יודע מה. בפעם השנייה כשבאתי לישראל, דרך נמל חיפה, נסעתי ברכבת ישר מחיפה לירושלים. זה היה המקום היחיד שהעליתי על דעתי לנסוע אליו בישראל. זה היה שבת בערב. גנבו לי הכול, את כל הארנק עם הכסף הלא מעט שהיה לי. נשארתי עם מעט מאוד כסף. הסתובבתי שם בצומת של הרחובות הראשיים בירושלים, רחוב יפו ובן-יהודה, דיברתי הולנדית, ואז הולנדי אחר שמע אותי ברחוב, ומיד הזמין אותי לבית שלו בעין הוד. שם נשארתי כשנה וגם הכרתי את נינה, ביתו של האמן משה מוקדי. התאהבנו, אבל זה לא החזיק מעמד. חזרתי להולנד ועבדתי עם ווילם, החבר הוותיק שלי. חזרתי לישראל, לעין הוד, ועבדתי כעוזרו של מרסל ינקו, האמן. המטרה שלי הייתה ללמוד עברית. ואז , כל אחד הציע ללכת לכל מני אולפנים של כל מני קיבוצים . לבסוף, שאלתי את בעל המכולת בעין הוד לאן ללכת והוא אמר לי לפנות לסוכנות. משם שלחו אותי לאולפן של מסילות. הגעתי לאולפן של מסילות בשמיני לאפריל 1967. כאן הכרתי את רחל, אשתי עד היום ואם ילדי. הכרנו כשעבדנו בכרם. כשפרצה מלחמת ששת הימים הגיע מישהו לכרם והודיע לרחל על הצורך לגייס אותה למילואים מיד. אני זוכר שהיינו כל-כך גאים בה. ואני, כמובן חיכיתי לשמוע ממנה”.

הנק בעין הוד. 

שאלתי את הנק אם רשויות המדינה לא הכריחו אותו להתגייר. הוא ענה, שבזכות התנועה הקיבוצית לא היה הכרח לכך, וכי זה מזל גדול, כיוון שמשפחתו לא הייתה מקבלת את זה. 

הנה דברים שהנק כתב לאחר סיום מלחמת ששת הימים, כשהיה בסיום האולפן ללימוד עברית במסילות. הוא כתב בסגנון דוקומנטרי, בשפה רזה, ומדווחת, עם תשומת-לב לפרטים, כאילו היו אלה צילומים- ולא מילים כתובות של יוצא אולפן: “כאשר התעוררתי בבקר, שמעתי תותחים ממרחקים, זה צריך להיות בסוריה, אני חושב. אם ישראל מנצחת גם בקרב הזה, הנס יהיה שלה, אבל מתי? איך אפשר? 340 אווירונים הושמדו, ירושלים והגדה המערבית בידיים של ישראל, והחיילים רוחצים ברגע זה את הרגליים בתעלת סואץ. ולדעת, שהם (האויב – הערה שלי) חשבו, שאנחנו נשחה עכשיו בים התיכון…אחרי שקמתי, אני הולך לחדר האוכל. בדרך אני שומע, שנאצר לא נסוג. איזה ממזר! 

באותו שולחן יושבים שלושה אנשי צבא. אחד מהם חבר של קיבוץ, הוא קצין. הם לא מגולחים. על-ידי יושב איש, הוא מעשן סיגריה ערבית. הבת הקטנה שלו משחקת בקופסת הסיגריות. על הקופסא כתוב רק אותיות ערבית צהובות. על סיגריה יש ריח לא טוב. דרך המטבח אני יוצא החוצה. בחוץ אני רואה ג’יפ ירדני, ילדים של הנוער מביטים בג’יפ, כאילו לא ראו מכונית אף-פעם. הם שואלים אותי: ‘מה השם של המכונית?’ – אני אומר: “לאנד רובר”, וחוזר לאולפן (אולפן ללימוד עברית שהיה במסילות – הערה שלי). אחרי הצהריים, על הדשא ליד הבריכה אני שומע חדשות של בי. בי. סי. מטרנזיסטור מלבני, שחור. הם אומרים: ‘צה”ל עכשיו בקונייטרה’. אבל לוי אשכול אמר שזה לא נכון. אני חושב אם זה נכון או לא. הם כבר רחוק. ואז אני נזכר פתאום בשיר של משורר הולנדי, ליאו פרומן:

בוא בערב עם ספורים

איך המלחמה נגמרה

ספר לי אותם מאות פעמים

בכולם אבכה.

בערב אני עובד בכלים עם נינה. במטבח תלויות בזיג זג 11 מנורות צבועות בכחול (לצורך האפלה על מנת שהאויב לא יזהה מקומות שבהם גרים אנשים- הערה שלי), רק 10 מאירות. על-ידנו יש עוד שתי מנורות נפט. בשמונה מישהו אמר לי: ‘בחדר האוכל יש חיילים שנלחמו בירושלים’. מיד אני הולך לראות. הם לא מגולחים ונראים עייפים מאוד. נוגע בכתף של חייל אחד. הוא מביט בי, ואני שואל: ‘אתה רוצה תה?’ ” הנק מסביר – רק רציתי לגעת בו, לגעת בחייל שנלחם על הארץ והיה בחזית.  “הוא אומר: ‘יש תה?!!’ הוא לא יודע, שאני רק רציתי לגעת בו. בערך בתשע מישהו צועק: ‘המלחמה נגמרה!!!’ אחרי כמה דקות סלק הורוביץ מדליק את האור. זה היה האור היפה ביותר שראיתי אי-פעם.”

הנק זוכר את השמועות על כך, שהלינה בקיבוץ עוברת מלינה בבית הילדים ללינה משפחתית. הוא זוכר שהחששות היו לא קלים. הוא מספר, שהיו שהילדים חששו לחזור לישון בבית ההורים, כיוון שלא הכירו את החוויה, ולא ידעו איך להתייחס לזה. הנק מעיר זאת, בניגוד לאמירות רבות שמקובלות היום, שלפיהן לא מעטים, ממי שהיו אז ילדי-קיבוץ מספרים כיום, על הטראומות של הלינה בבית הילדים, בנפרד מההורים.  אפרת, הבת הצעירה ביותר של הנק ורחל, עוד הספיקה לישון בבית הילדים. 

“לא היה מספיק מקום לילדים וזה היה קשה, שום דבר לא היה מוכן לזה. עברתי מבית לבית וצילמתי.”

הנק מבקש לספר על הילדים: “ היינו הקיבוץ עם הכי הרבה ילדים. בשנות השמונים. יהודה שלנו קרוי על שם יהודה בן ארי, שנהרג במלחמת יום כיפור. אבל הוא לא הבכור. קודם כל גיורא. גיורא חי בתאילנד ויש לו חברה שמשווקת דברים לישראל בעיקר. הוא נשוי לאישה תאית ויש להם ילד. המשרדים שלו ממש צמודים לבית חב”ד והוא אורח כבוד שם באירועים מיוחדים. יאיר עובד באוניברסיטת העברית בגבעת רם, הוא ד”ר לפיסיקה. יעל היא גרפיקאית, חיה בארץ. יהודה באוסטרליה, מלבורן, טכנאי בפנאסוניק, נשוי עם שני ילדים, איתן ואונה- גרייס. הם חיים בחווה של אבא של אשתו, חווה ענקית. כשיהודה נולד, לא ידעתי אם רחל תסכים לקרוא לילד יהודה על שם החבר שנהרג במלחמה. אבל לילה אחד אמרה רחל, שיהודה זה שם מתאים, כיוון שהילד נולד בחנוכה, ואני חשבתי, שאם יוולד אכן בן, אני אציע שנקרא לו יהודה, על שם יהודה בן ארי, שנהרג במלחמת יום כיפור. אפרת  היא חברת קיבוץ חניתה, אחראית על המוזיאון לאמנות, נשואה עם שני ילדים, איתמר ואוריה. 

רחל, אשתי שרה בחבורת הזמר למעלה מארבעים שנה ונוסעת עם החבורה להופעות. היא ניהלה מקהלה שהייתה בקיבוץ, וניהלה בית ספר למוסיקה ולמחול במועצה. היא גם מנגנת על פסנתר. 

הנק מספר שיהודה בן ארי הנחה מסיבה בבריכה, שהנק הקרין בה שיקופיות שצילם קודם לכן, והכניס גם מוסיקה לתוך השיקופיות. “יהודה בן ארי נהג לקרא לי הנקי, כמו בבית שלי. אני הקרנתי שקופיות שמלוות במוסיקה. כשהראיתי שקופית של בנות בקיבוץ ששוחות בבריכה שמתי את פס הקול של “הצוללת הצהובה” של ה”חיפשיות”. שבוע לאחר המסיבה יהודה, שהיה במילואים, נפל במלחמה. 

הנק זוכר קיבוץ חילוני לחלוטין, שבו, כאשר ההורים של  אחד הילדים, שלא נזכיר את שמו, רצה לעלות לתורה בבית כנסת בבר המצווה שלו, משפחתו ביקשה שלא לספר לאף אחד, שהילד עתיד לעלות לתורה. 

הנק משוטט הלוך ושוב בארכיון ומוצא דגלים אדומים של 1 במאי. “הם כבר מוכנים לאחד במאי הקרוב”, הוא אומר, כמעט בתרועה חגיגית. 

הוא סיפר, שיום אחד נכנס לאחד מהחדרים בקיבוץ, שלא היה חדרו הפרטי של מישהו, אולי חדר הספרייה, ומצא שם כמעט עשרים כרכים של “הקפיטל” של קרל מרקס. בארכיון תלויה תמונות של קרל מרקס ושל לנין. תלויות שם גם כמה תמונות יפיפיות של ציירים שחיו בקיבוץ, והנק יודע לספר על טכניקות הציור שלהם בפרטי פרטים. הוא העביר אצבעות מלטפות על אחד הציורים וקרא בשמו של הצייר, ריקי לוי. הנק הראה לי את הפוסטר שהודיע על מסיבת הפרידה מ”במסילה”, שבה מוזמנים כולם לחגוג. השנה היא 1939. “הם רצו לזרוק את זה”, הוא אמר. “אני הצלתי את זה ואמרתי – מה פתאום לזרוק?!” עכשיו זה תלוי בארכיון. הנק ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, בכל רגע הוא מוצא מסמך, אלבום, צילומים. 

הוא הראה לי צילום של שני בניו, כשהיו ילדים, משתתפים בחפירות ארכאולוגיות,  שהנק נלחם למענן, כיוון שבאזור שבו מצאו ממצאים ארכאולוגיים היו אמורים לבנות מערכת השקייה. הנק הראה לי צילומים של הממצאים. אף שהוא מקפיד לשמור על דיבור לא רגשני, יכולתי לשמוע את ההשתאות, וההתלהבות, ממה שמצאו שם, תוך שהוא מראה לי צילומים. 

האנקדוטה הבאה: שוב, הנק לא נמצא בסיפור כשחקן ראשי, בודד, אלא חווה דברים יחד עם אחרים. “דני אתרוגי היה נגן קרן, בתזמורת הקאמרית של תל-אביב. נסעתי אתו לקונצרט שבו הוא ניגן בירושלים, בנייני האומה. זה היה קונצרט פתיחת עונה. פתאום אומר לי דני, שפנחס צוקרמן, בכבודו ובעצמו, רוצה לדבר איתי. “איתי?!” – שאלתי. כן. פנחס צוקרמן רצה לדבר איתי. כשפניתי אליו, הוא אמר לי, שבפתיחת עונה מנגנים את התקווה, והקהל, כמובן עומד. לדברי צוקרמן, הקהל קם על רגליו מאוחר מדי לשירת התקווה, וזה לוקח זמן רב. נתבקשתי  על ידו לקום מוקדם יותר ואז, כשהקהל יראה אדם אחד באולם קם, הם יעמדו אחריו. אמרתי לעצמי – ‘מה?! אני לבד לגמרי אעמוד וכל הקהל העצום הזה יקום אחרי?!’ וככה היה. הם כולם קמו בגלל שאני הייתי הראשון והיחיד שעמד שם. הרגשתי נחמד. אני עזרתי לפנחס צוקרמן”. 

שאלתי את הנק על תפקידיו בקיבוץ לאורך השנים. הוא ענה לי, לא לפני ששוב חלף על פני עבודות הציורים של ריקי לוי, ושוב רפרף על פניהן באצבעות אוהבות, ומלמל “איזה צייר הוא היה. באמת מצוין”.  

הנק סיפר, שבמשך כשבע שנים היה דייג “ודווקא הייתי דייג מצוין. אבל לנהל  את המדגה לא אהבתי. לא ידעתי טוב עברית ואז לא יכולתי להזמין דברים, אז כשנתנו לי לנהל לא החזקתי מעמד בתפקיד. הייתי חצרן. ובמשך 34 שנים הייתי אחראי על אולם ההנצחה. אל תכתבי ‘אולם. ספורט’. תכתבי ‘אולם הנצחה’.”

שאלתי -למה חשוב לכתוב “אולם הנצחה?” 

הנק סיפר, שפעם ניגשה אליו אם שכולה, שהודתה לו מאוד על-כך, שהוא מכנה את האולם שבו מונצח היה בנה, ‘אולם הנצחה’ ולא כפי שרבים קראו לו ‘אולם הספורט’. מאז הוא מכנה את זה אולם הנצחה. 

“באיזשהו שלב הייתי משווק את התכשיטים של מפעל התכשיטים “מופז”. כל הזמן נסעתי”.

הנק מראה לי אלבום. “זה פרויקט שלנו.  לכל מי שנפטר, וקבור בבית הקברות של מסילות, היינו עושים לו אוגדן עם צילומים. ויש לנו גם פרויקט ‘לכל איש יש שם’. 102 חברי קיבוץ שקרוביהם נרצחו בשואה ועשינו להם סוג של זיכרון.” חשוב להנק לציין במדויק את המספרים של הנספים שהאלבום מכיל: 82 אבות, 84 אימהות, 104 אחים ו114 אחיות שנספו בשואה. 382 נספים שהם קרוביהם של חברי הקיבוץ.”

כיום הנק דואג לפתוח את “מועדון הבירה”, הפאב, עבור החברה’ המבוגרים ביום שישי בצהריים. לכן, כשקבענו פעמיים ליום שישי הוא הקפיד לבקש, שזמני הפגישות שלנו לא יפגעו  בזמן שבו הוא אחראי לפתוח את המקום. הנק מספר על מסיבות כייפיות “נהדרות” שהחברים ערכו שם. מיכאל סובול, שכבר אינו בחיים,  ניהל את הפאב ועד היום אנחנו אוספים כסף מראש לבירות שלנו, החברים הקשישים. 

יותר מפעם אחת במהלך הפגישות שלנו ניסיתי לשכנע את הנק לעשות תערוכה, או אלבום. הבטחתי לעזור ככל יכולתי. אבל הנק איננו מעוניין. “אין לי אמביציה”, חזר ואמר, תוך שהוא משתהה במבט מסוים על צילומים בארכיון; צילומים שצילם ויקרים לליבו, וצילומים שאחרים צילמו, וניכר שהוא רואה בהם, מעבר למה שנראה למתבוננים אחרים. ההתבוננות שלו לוותה ברגעים של שתיקה, כאילו הוא מתייחד עם הצילומים,  ולשבריר של רגע, הם נוטעים אותו בזמן רחוק. הנק משהה מבט על עוד צילום שמישהו אחר, הרבה לפניו, צילם ואומר: “אני למדתי בבצלאל. לצלם לא הפסקתי אף-פעם. אני מצלם כמעט כל יום. השבוע מצאתי צילום שצילמתי אולי לפני עשרים שנה, צילום של קשישים בשיקום. זה צילום כל-כך חמוד ומקסים ואף אחד לא בחיים עוד, פרט למרסל המטפלת”.  

סדר התמונות: 

1. הנק כחייל של חיל הים ההולנדי בזמן שנשלח להונג קונג מטעם החיל. 
2. הנק צילם  את הגיוס למלחמת יום הכיפורים. 
3. הנק במזרח ירושלים. 
4. צילום פוסטר תערכוה שערך הנק בקיבוץ. 
5. קריקטורה שבה הנק מצויר כצלם. 

קריקטורה שבה הנק מצולם